רב יוקי מאיר, בוגר כולל מונטיוידיאו,
פסוקי הפתיחה של פרשת השבוע מכילים כלל ופרט:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:
כל מפרש שעיין בפסוק זה שם דגש, לפי שיטתו ואופיו, על החלק הכללי בפסוק (“כלכם”, “כל איש ישראל”) או על החלק הפרטני (“ראשיכם שבטיכם … עד שאב מימך”), ואנו ננסה לפי דרכנו לאחד בין השניים.
כאשר התורה מדגישה בפסוק אחד גם את הכלל וגם את הפרט, היא רוצה לומר לנו שיש קשר בין שניהם.
הכלל מעיד על שוויון בין האנשים – “אתם נצבים היום כלכם” – אין מי שניצב בפני הקב”ה ומי שאינו ניצב, כל העם ניצב מול הקב”ה ובעמדה זו כולם שווים (כאשר ניצבים מול האינסופי, ההבדלים בגובה מתבטלים). יש כאן גישה הגורמת לכל אחד ואחד בעם שלא להתנשא על האחר.
מן הצד השני, התורה מפרטת את דרגותיהם של האנשים – ראשים וזקנים מול חוטבי עצים ושואבי מים, איש מול טף וכדו’.
לו כל העניין היה מתחיל ומסתיים בשוויון, ניתן היה להסתפק בביטוי “כלכם”, ואין טעם לפרט את הדרגות. אך התורה רוצה כנראה גם להדגיש את ההבדלים – אין דינו של הזקן כדינו של הטף ואין דינו של המנהיג כדינו של שואב המים.
אך מהו המבדיל ביניהם?הנצי”ב מוולוז’ין בפירושו “העמק דבר” אומר על הפירוט את המילים הבאות: “כל אחד נידון לפי השאלה שהקב”ה שואל ממנו” (ההדגשה שלי).
כלומר, התביעה של הקב”ה מן המנהיג אינה דומה לתביעה שהוא תובע מן השוטר, וזו אינה דומה לתביעה מהטף וכדו’.
על מה נידון המנהיג? על האופן שבו הוא מפעיל את מנהיגותו, האם הוא עושה זאת כראוי ולמטרות הנכונות. שואב המים לא יתבע בשום פנים ואופן על חוסר מנהיגות, מכיוון שאין זה תפקידו, אך הוא יישאל האם הוא עושה את תפקידו כשואב מים, באופן הטוב ביותר, מה שכלל לא יעלה בדיון של המנהיג.
אם כן, מה בסופו של דבר רוצה התורה – שוויון המתבטא במילה “כלכם” או שוני המתבטא בפירוט הדרגות?
נראה שאין כלל סתירה בין הדברים – השוויון נובע מן השוני. לו היינו חיים במערכת בה היה נתבע כל אדם, על כל מחדל בחברה, היינו משיגים לכאורה שוויון, אך מה שהיינו מגיעים אליו באמת הוא אנדרלמוסיה. לא ניתן לתבוע מילד קטן מה שנתבע ממבוגר, ולא צריך להסתפק ולתבוע ממבוגר מה שאנו תובעים מילד.
השוויון האמיתי מושג מכך שכל אחד צריך להתעמת מול תפקידו הוא, ולא מול תפקידם של אחרים. במושגים מכניים ניתן לומר שאין אנו משווים את ה”הספק” אלא את ה”ניצולת” – קיבלת משימה הנובעת מגילך, אופייך, תפקידך והחברה בה אתה מצוי – מה עשית כדי למלא את משימתך שלך כראוי ?
כדי לספק לנו שוויון אמיתי, משנה התורה את קנה המידה שבו נמדד כל אדם – וממילא אין לקנא באדם אחר העושה דברים “גדולים” יותר או “חשובים” יותר, אלא באלה המזהים את משימתם בחיים, ומשקיעים את מירב המאמצים בהגשמתה היא, ומנצחים בהתמודדות מול עצמם.
