כִּי תָבֹא אֶל הָאֶָרץ אֲשֶׁר ה’ אֱֹלקֶיָך נֹתֵן לְָך וִיִרשְׁתָּה וְיָשַׁבְתָה בָּה, וְאָמְַרתָ אָשִׂימָה עָלַי מֶלְֶך כְכָל הַּגֹויִם אֲשֶׁר סְבִּיבֹתָי: שֹום תָשִׂים עָלֶיָך מֶלְֶך אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱֹלקֶיָך בֹו. מִּקֶֶרב אַחֶיָך תָשִׂים עָלֶיָך מֶלְֶך. לא תּוכַל לָתֵת עָלֶיָך אִּיש נָכְִרי אֲשֶׁר לא אָחִּיָך הּוא:
(דברים פרק י”ז פסוקים י”ד -ט”ו)
פסוקים אלו פותחים את “פרשת המלך” בפרשתנו. השאלה הבסיסית בנושא זה, האם מינוי מלך על עם ישראל, הוא “מצווה” או שמא התורה מתייחסת לכך “בדיעבד”. כלומר, אם תבוא “דרישה מלמטה” למנות מלך שינהיג את העם, במקרה כזה, קובעת התורה שאין מניעה עקרונית, אלא יש להגדיר מסגרות ומגבלות למלך שימונה. מלשון התורה בפסוק הפתיחה לעיל, נראה כאפשרות השנייה: כאשר עם ישראל יגיע בעוד מספר ימים אל הארץ המובטחת וישתקע בה, אז תגיע בקשה “מפי העם” להיות דומים לעמים השכנים. כביכול יטען העם: לעמים אחרים יש מלך – גם אנחנו רוצים! ישנה מחלוקת בין תנאים בנושא:
רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.
(סנהדרין דף כ’ עמוד ב’)
רבי יהודה סובר כי אחת משלש מצוות שעם ישראל נצט ווה בכניסה לארץ הוא מינוי מלך, כאפשרות הראשונה לעיל. באותו דף מובאת דעה נוספת החולקת על רבי יהודה:
רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: ואמרת אשימה עלי מלך…
לכאורה נראה מהפסוקים כדעת רבי נהוראי, אלא שניתן לומר בשיטת רבי יהודה, כי ישנו ”ציווי מותנה” ברצון העם ולא ”צווי מוחלט”. כביכול, אומרת התורה: אני [הקדוש ברוך הוא] יודע ומכיר את ה”פסיכולוגיה” של עם ישראל. אני יודע שדרישה כזאת בוא תבוא. עם ישראל ידרוש מינוי מלך, ואני מראש מסכים ומאשר את המהלך!
הנצי”ב מווולוזין (נפטר לפני כמאה ועשרים שנה), מרחיב באותו כיוון, בפירושו ”העמק דבר” על פסוקים אלו:
ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות עפ”י הכרח מצות עשה…
אכן, הנושא תלוי במדינה ובתושביה, האם ”חשקם” במלך, או שמא לא. לכן באמת זוהי מצווה מותנית!
לאחר שעסקנו ב”עיקרי דין מלך”, נלמד שתי הלכות ייחודיות, מתוך פרשת המלך:
1. רק לא יְַרבֶה לֹו סּוסִּים וְֹלא יָשִׂיב אֶת הָעָם מִּצְַריְמָה לְמַעַן הְַרבֹות סּוס (שם, פסוק ט”ז)
2. וְֹלא יְַרבֶה לֹו נָשִׂים וְֹלא יָסּור לְבָבֹו (שם, פסוק י”ז)
מצוות אלו מגבילות את כוחו ויכולתו של המלך. התורה קובעת לו גבולות: לא יותר מידי סוסים, וכן, אין להרבות בנשים. בניגוד לדרכה של התורה אשר איננה טורחת בדר”כ להסביר את המצוות, בציוויים אלו נוקטת התורה סיבה וטעם: אין להרבות בסוסים כיוון שהדבר עלול לגרום לכמיהת העם, והמלך בראשם, לחזור מצרימה [זוכרים את הקישואים, האבטיחים… ]. כאשר יש “כְּלֵי רכב” זמינים, יש חשש שהמלך והעם בעקבותיו, יחזרו לארץ מצרים, עובדה המנוגדת לרצונו של הקדוש ברוך הוא.
כמו כן מנמקת התורה: נשים עלולות “להסיר את ליבו” של המלך מדרך הטובה, ולהסיתו למעשי הוללות שכמובן גם נוגדות את רצון הבורא. מדוע באמת התורה “מסתירה” מאתנו את המניעים והסיבות לשאר המצוות? מדוע אינה מסבירה כל מצווה בטעמה? האם יש משהו ש”אסור” לנו לדעת? תשובה מפתיעה מאוד ניתנת במדרש הבא:
אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שני מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב: “לא ירבה לו נשים”, אמר שלמה: אני ארבה ולא אָסוּר, וכתיב: “ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו” (מלכים א’ י”א) וכתיב: “לא ירבה לו סוסים”, ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב: “ותצא מרכבה ממצרים …” (שם כ”א)
דווקא שלמה, החכם מכל אדם, נכשל בעקבות הטעמים שכתבה התורה. שלמה אמר: אני יכול להתגבר על עצמי, ארבה בסוסים ובנשים, ולא אֶ כָ שֵ ל! התורה “חוששת”, אך אני, שלמה “החכם” אצליח ואוכיח לכולם שניתן להתגבר. כך חשב, בארזים נפלה השלהבת – ונכשל. לאור ה”מבט העתידי” בפסיכולוגיה האנושית, “הבין” הבורא ו”הסיק מסקנות”. כביכול אמר לא עוד. אין עוד טעמים למצוות. אין סיבה להכשיל את העם ב”התחכמות” ייתר של אנשים, כדוגמת שלמה המלך. לא אוסיף ל”הסביר” ולתת טעמים למצוות!
מהו המסר?
באופן בסיסי יש לכבד את ילדינו, ורצוי להסביר כל “גזירה” ה”נוחתת” עליהם. כוון זה חיובי וגורם בדרך כלל להבנה ולכבוד הדדי. למרות זאת, למדנו מתוך מאמר חכמים לעיל, כי פעמים “מותר” לענות על שאלת ילדינו מדוע ולמה? בתשובה סתמית ככה, אין הסבר. ילד המעריך את הוריו, יודע שלא תמיד עליו להבין כל דבר. פעמים הוא חייב לבצע ללא סיבה, רק בגלל שהוריו ביקשו. אין זה קל, יכול לעורר התנגדות ופעולות של “אנטי”, אך אם בסך הכול האווירה בבית חיובית, ויש יחס של כבוד והערכה, הרוחות יירגעו, והילד בסופו של דבר יקבל א ת הגזירה.
בניגוד לתורה, שם נוכחנו לדעת כי רוב המצוות נטולות טעם ונימוק, ביחסי הורים וילדים אין להרבות בדרך זו. אם הילד מנסה “בחוכמתו” לומר ש”הוא לא ייכשל”, כטענת שלמה המלך, פעמים יש לתת לו להיכשל, כך הוא יתחשל ויגיע למסקנות הנכונות בכוחות עצמו. ה”ציוויים” ה”בלתי מוסברים” מתקבלים בסופו של דבר, אך ורק אם האווירה בדרך כלל חיובית, אוהדת ומקבלת. אך כאשר רוב אמירות ההורים מתבצעות בסגנון של “למה – ככה”, “מרד הנעורים” עלול למהר ולבוא.
