שופטים

עומדים אנו בפתיחתו של חודש אלו חודש הרחמים והסליחות. הספרדים מתחילים לומר סליחות כבר מתחילת החודש, ואילו האשכנזים מתחילים רק לקראת ר”ה. אבל כולם מתחילים לעסוק בענייני התשובה כבר מתחילת החודש.

חודש זה מוקדש לנושא התשובה עוד מתקופת משה רבינו. חטא העגל אירע ביום י”ז בתמוז, ביום הארבעים למעמד הר סיני (תענית כ”ט.). משה רבינו שבר את הלוחות ושרף את עגל הזהב, ועמד להתפלל ארבעים יום נוספים לכפרה. לאחר ארבעים יום, ביקש ה’ ממשה “פסול לך שתי לחות אבנים כראשונים, וכתבתי לך את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת” (שמות ל”ב).

משה עולה למרום שוב לארבעים ימים נוספים של קבלת התורה. ארבעים הימים האלו היו ארבעים ימים של תיקון, שהתחילו בראש חודש אלול, והסתיימו ביום הכיפורים.

בחודש אלול אנו עסוקים בתיקון המעשים והמחשבות. דורשי רשומות אף מצאו שראשי התיבות של הפסוק “אני לדודי ודודי לי” (שה”ש) יוצרים את המילה אלול. פסוק נוסף, שגם הוא מרכיב את ר”ת אלול אבל קצת פחות ידוע, “איש לרעהו ומתנות לאביונים”.

הפסוק “אני לדודי ודודי לי” מייצג את הקשר שלנו לקב”ה. הדוד בשיר השירים הוא משל לקב”ה (כך מעיר רש”י בתחילת פירושו לשה”ש). זהו התחום שבין אדם למקום, וזהו עניינו של אלול. אבל לא כל עניינו!

הפסוק השני – “איש לרעהו ומתנות לאביונים” חשוב לא פחות ואולי אף יותר.

לעיתים קל לנו להזדהות עם התחושה שבימים אלו כדאי לשפר את מעשינו שבין אדם למקום, אך עלינו לזכור לתקן גם את המעשים שבין אדם לחבירו. חז”ל אמרו “שעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו” (משנה יומא, פרק ח’, משנה ט’). הרב סולובייצ’יק מסביר שיום הכיפורים איננו מכפר כלל, ואפילו על עבירות שבין אדם למקום, עד שיתוקנו הפגיעות בחבר, עד ש”ירצה את חבירו”. אלול הינו בוודאי זמן של “אני לדודי ודודי לי”, של תיקון והתקרבות לקב”ה. אך בה בעת שאנו מתקרבים לקב”ה עלינו לזכור שאין התקרבות אמיתית לפני ה, ללא התיקון של החלק שביננו לבין הזולת, החלק של “איש לרעהו ומתנות לאביונים”. הרב סולובייצ’יק מוסיף עוד שזאת הסיבה שייסד הפייטן בסוף סדר העבודה שאנו אומרים ביוה”כ “יום שימת אהבה ורעות”.

אנו נמצאים במרכזו של תהליך מיוחד. במשך השנה ישנה הלכה הקובעת שקריאת ההפטרה צריכה להיות מעניין הפרשה, אך מתחילת שלושת השבועות ועד יוה”כ ההפטרות אינם מבוססות על פרשות השבוע. המהלך כולו כולל 11 שבועות, שכוללים שלושה הפטרות פורענות, “שבעה דנחמתא”, והפטרת שבת שובה. ניתן לראות את המהלך כולו בצורה אחידה, כשכל שלב מוביל לקראת השלבים הבאים. הפורענות מובילה לנחמה, כך מבטיח לנו ה’. והידיעה על הפורענות והנחמה חייבת להוביל אותנו לתשובה.

בתשעה באב צמנו על חמישה דברים, ובתוכם החורבן של שתי בתי המקדש. בית המקדש הראשון נחרב בגלל בעיות של בין אדם למקום, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. נראה שבתחומים האלו נזהרו מאוד בזמם בית המקדש השני, ולכן שאלו בגמרא מדוע היה שוב חורבן. בגמרא עונים שבית המקדש השני נחרב למרות שהיו לומדי תורה בגלל שנאת חינם (יומא ט’:). ההזנחה של כל אחד מהצדדים, של בין אדם למקום או של בין אדם לחבירו גורמת ח”ו לחורבן. עלינו להבין שהתיקון ובניין חדש יצמח רק מחיבור אמיתי של שני החלקים.

כך גם בפרשת השבוע שלנו אנו קוראים על אופני המשטר החברתי, שופטים ושוטרים, מלך ונביא. סידורים חברתיים אלו כולם מסודרים בצוקה מדוקדקת על ידי הקב”ה. בהנהגה החברתית ישנה הדרכה אלוקית. עבודת ה’ איננה מתצטמצת לבית הכנסת או לבית המדרש, אלא פולשת לכל רבדי החיים.

מי יתן ונזכה בקרוב לראות בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, מתוך אהבה ורעות בין אדם לחבירו, ומתוך דבקות גדולה בקב”ה. שבת שלום.