הרב יאיר שפיץ

היה שליח שלוש שנים כמנהל ישיבת בני-עקיבא אור חיים בטורונטו

 .

.

 

שינוי פרדיגמה ציונית

 
לפעמים כשאנחנו קוראים בפרשה אנחנו אל יכולים שלא לזהות מסר פוליטי עכשיווי. בסוף פרשת שמות משה מדווח על תלונות בני ישראל לקב”ה ומאשים אותו – “למה הרעות לעבדיך?… והצל לא הצלת את עמך!”
תשובתו של ה’ מופיעה בתחילת פרשתנו, ויש לו השפעה מעניינת. משה, שעד לרגע זה היה מאוד סקפטי לגבי השליחות שלו, פתאום מתמלא ביטון והספקות שלו נעלמים. לעומתו, עם ישראל, שבשלב הראשוני האמינו למשה בצורה מוחלטת פתאום לא מקבלים אותו “מקוצר רוח ועבודה קשה”. מה השתנה?בפעם הראשונה שהקב”ה מתאר למשה את שליחותו הוא מסביר מהו הגורם לגאולה העתידית “ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה…” (שמות, ז’, ג’). אבל בפעם השניה, אחרי תלונתו של משה על הרעת תנאי בני ישראל, ה’ מבהיר ומוסיף אלמנט נוסף: “וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען… וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל… ואזכור את בריתי”.
בשלב הראשון כולם הבינו שהגאולה תתמצה בשחרור מעבדות מצרים. לכן העם היה כל כך נלהב לקבל את דברי משה. עכשיו הקב”ה מגלה את המטרה הסופית של יציאת מצרים – מימוש הייעוד הא-לוקי של עם ישראל בארץ ישראל, ופתאום העם כבר לא מצליח להכיל את המטרות הנעלות הללו, “מקוצר רוח ועבודה קשה”.מכאן אפשר ללמוד:

1.  הגאולה כוללת בתוכה גם את השאיפה לביטחון ושלווה, אבל גם קריאה עמוקה יותר למימוש ייעוד נעלה יותר.
2.  המטרה הראשונה (ברית גורל) תתפוס את הקשב והדמיון יותר מאשר השנייה (ברית ייעוד)
3.  הדחיפה להצלה פיזית בלבד תדעך עם הזמן, מה שמצריך צמיחה של הבנה מעמיקה ורוחנית יותר של תהליך הגאולה.
אני מאמין שהתפיסה הזו תטומנת בחובה את המפתח להבנת כמעט כל ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל, מראשית ימי הציונות לפני כ-120 שנה, ובמיוחד בהקשר של המאבק מול הערבים מאז הקמתה של מדינת ישראל. את השלמת ההקבלות הרבות אני משאיר לקורא הנבון, ורק אסכם במשפט אחד –
 
“מכריחים אותנו להפסיק לדבר על בטחון ולהתחיל לדבר על ייעוד א-לוקי!”
(ולדעתי השנוי כבר התחיל. הצטרפו גם אתם!)
 
לתגובות: yspitz@bastoronto.org