הרב בעז גנוט
לשעבר ראש בימ”ד בסנט לואיס
לשעבר מנכ“ל תורה מציון
כיום מנהל אגף הנישואין ב”ארגון רבני צהר”
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)
פעם אחת נחלקו חכמים עם רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה מגדולי התנאים ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן זכאי בדור שלאחר חורבן בית שני. המחלוקת נסבה על הלכות טהרתו של תנור. הגמרא במסכת בבא מציעא (נט:) מתארת לנו את השתלשלות הויכוח:
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח! נעקר החרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו! חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כתלי בית המדרש יוכיחו! הטו כתלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע … לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר – ועדיין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו! יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” (דברים ל, יב) – אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כג, ב).
תיאור זה, עם היותו מעורר הוד, מעלה תמיהה מרכזית אחת: מה פשרם של “הוכחות” אלו שרבי אליעזר מביא?! כלום יכולתו העל-טבעית מעידה על צדקת טענותיו? הויכוח ההלכתי הוא ויכוח שמתבסס על טיעונים ושיטות ניתוח לוגיות – כיצד מעשי מופת שאין להם הסבר לוגי יכולים לשכנע את הצד שכנגד?
מובא בשם הגר”א שאכן מגמת ההוכחות איננה להצדיק את טיעוניו אלא לשכנע את המתווכחים עימו בצדקת הטוען את הטענות האלו.
על פניו, במצב בו נותרה מחלוקת הלכתית על כנה, לאחר ניסיונות של כל אחד מן הצדדים לשכנע באופן לוגי את האחר בצדקת טענותיו, קיימות שתי דרכים להכריע את הויכוח. האחת, היא לבחון מחדש את “כובדם” של המתווכחים, והשניה היא על פי כללי הפסיקה.
רבי אליעזר מבקש תחילה ללכת בדרך הראשונה ולהוכיח כי יש לתת לדעתו משקל רב יותר משל דעתם של המתווכחים עימו. לשם כך הוא פותח בסדרת הוכחות מרשימות למדי: החרוב נעקר ממקומו, אמת המים חוזרת לאחוריה וכתלי בית המדרש מטין לנפול.
לדעת הגר”א, הוכחות אלו אינן סתמיות. הוכחות אלו מלמדות על גדולתו בתורה של רבי אליעזר. החרוב הוא סמל להסתפקות במועט, המים הן סמל לענווה ואילו כתלי בית המדרש מעידים על ההתמדה. מידות אלו הן ה”מדד” לגדלותו של תלמיד חכם. רבי אליעזר מביא אותם כדי להוכיח שכולן מתקיימות בו. המתווכחים עימו, ובראשם רבי יהושע, אינם מתרשמים. העובדה שכתלי בית המדרש לא נפלו ולא זקפו מעידה כי גם בקרב המתווכחים עם רבי אליעזר היו מסתפקים במועט, בעלי ענווה ומתמידים.
בשלב זה רבי אליעזר פונה לדרך השניה ומבקש להכריע בין הדעות עצמן. הוא מביא לסייע בעדו את “השמים”. בת קול יוצאת וקובעת כי הלכה כמותו בכל מקום. רבי יהושע עומד בתוקף מול גילוי שכינה כזה וקובע: “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא”. מול הופעת בת קול עומד גילוי שכינה בראשיתי – מעמד הר סיני. התורה שניתנה לנו על הר סיני מביאה את ערכי הנצח הבלתי משתנים. יש להעדיף אותם מול הבת קול העכשווית והמקומית. התורה קבעה ש”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” וכך יהיה.
אנו עומדים בפתחה של שנה חדשה. אנו מלאי תקווה שגם השנה הצלחנו לאייש את היעדים בתלמידי חכמים שיש בהם מידות אלו של הסתפקות במועט, ענווה והתמדה.
