שני מיני פּסימיסטים בעולם, שמחליפים אותם תכופות אלה באלה, אבל באמת רחוקים הם אלה מאלה, הן לפי טיבם והן לפי המטרות שהם רואים לפניהם.
יש פסימיסטים שהיו רוצים בכל לבם, שהשמש תזהיר באורה, והאנושות תראה את עצמה בטובה, אלא שחסרים הם אמונה בלב בטובה לעתיד לבוא. תכופות, נחרבת והולכת אמונתם על ידי חשבונותיו היבשים של “שכל נתחן”, המקצץ כנפי כל דמיון. תכופות נובעת הפסימיות מהלך-רוח פנימי, ולאו דווקא בחינת פרי שכלי.. הללו פסימיסטים הם, הסובלים בעצמם מן הפּסימיות שלהם. .. הם חשים בכאב הגדול של עולם נאה, שאינו עשוי להבנות, ונכספים הם ונמשכים לגואל, שלא יבוא לעולם.
אולם יש פסימיסטים ממין אחר לגמרי. הם הפסימיסטים היבשים, הנוקשים. הם השלימו עם הפסימיות שלהם, גזרו את חייהם לפי גזרת השיטה הפסימיסטית ונוח להם בכך. אל תבקשו אצלם צער, ייסורי נפש זרים להם.
הפסימיסטים של המין הראשון לעולם מהלכים עצבים, משא כבד רובץ עליהם. הפסימיסטים בני המין השני אינם מתאבלים ואינם מבכים, הם אינם שרויים בשמחה יתירה אבל אף עצובים אינם, הלך-רוחם קפוא תמיד, שוה כמעט כל שעה, ללא מעלות וללא מורדות, מתונים תמיד, נבונים תדיר.
בעצם עוול אנו עושים אם מכנים את אלה ואלה בשם “פסימיסט”, שכן רק הראשונים זכאים לשם זה. האחרונים אינם פּסימיסטים, הם רואי שחורות. הראשונים – מסך שחור חוצץ בין רצונם ובין אמונתם, האחרונים – נשמתם עצמה צבועה שחורות..
(מתוך מאמר של שמריהו לוין [מנהיג ציוני בראשית המאה ה-20] “שני מיני פסימיסטים”).
במאמר קודם [“חצי הכוס המלאה”, שלח, תש”ע] הגדרנו את עשרת המרגלים אשר הוציאו דיבת הארץ רעה כפסימיסטים.
במאמר זה ננסה להתחקות ולהבין לאיזה משני הסוגים של פסימיזם נוכל לשייך אותם? האם ל”פסימיסט הרגיל”, או שמא ל”רואי השחורות”?
וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (במדבר, פרק י”ג פסוק ל”ב)
מניין הגיעו למסקנה כי הארץ אוכלת יושביה? אילו מראות חזו המרגלים אשר גרמו להוצאת דיבה כה משמעותית ונחרצת על הארץ?
דרש רבא: אמר הקב”ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה (שהראיתיה להם כאוכלת יושביה שמתים בה תדיר): אני חשבתיה לטובה: דכל היכא דמטו מת (כל מקום שהיה מת) חשיבא דידהו כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו (במטרה, שהם יהיו טרודים ולא ישאלו עלינו). ואיכא דאמרי (ויש אומרים) : איוב נח נפשיה (איוב נפטר) ואטרידו כולי עלמא בהספידא (”וכל העולם” היה טרוד בהספדו של איוב); הם חשבו לרעה: ארץ אוכלת יושביה היא. (הם תרגמו את המציאות לרעה..) (סוטה דף ל”ה.)
מאמר תלמודי זה סוקר את הפער העצום בין “כוונותיו” של בורא עולם, לעומת הבנת המציאות של עשרת המרגלים. הבורא הכיר היטב את ”מפת המסלול” של מסע המרגלים, אשר הקיפה את כל חבלי ארץ ישראל, ואת הקושי במילוי המשימה עד תומה. היה עליהם לצעוד מאות קילומטרים, תוך כדי סקירה ובחינת כל הפרמטרים שהוגדרו ב”פקודת המבצע”. ”הטובה היא אם רעה”, בחינת הערים – האם ”במחנים אם במבצרים”, בחינת הארץ – האם ”שמנה היא אם רזה” וכן הלאה. האוכלוסייה אשר שכנה באותה עת בארץ, יכלה להוות מוקש רציני ביותר להצלחת המסע. אם בכל מקום אשר פקדו, היו נשאלים ונחקרים ע”י תושבי אותו מקום לפשר מסעם, הרי שמעבר לכך שלא היו עומדים בלוח הזמנים שהוקצב להם, הייתה עלולה להתעורר סכנת חיים של ממש. לכן, הבורא ”סיבב” את המציאות, כך שכל מקום שהצוות הגיע, ”סידר” הבורא לוויה כדי שהתושבים המקומיים יהיו טרודים ועסוקים באבלם, ולא ישימו לב לאורחים הבלתי קרואים. [לפי דעה שנייה במדרש, הייתה לוויה אחת ענקית של ”גדול הדור”, איוב שמו, אשר גרמה לכולם, להגיע בהמוניהם אל מסע הלוויה העצום]. המרגלים לעומת זאת, ”תרגמו” את המציאות, והפכו את הארץ ל”ארץ אוכלת יושביה”. לארץ אשר כל הזמן מתים שם אנשים. לארץ אשר מסוכן לחיות בה, כי ”מי יודע מה יֵלֶד יום”. ממה נוצר הפער הנ”ל? האם לא יכלו המרגלים ”לחוש” את השגחתו של הבורא להצלחת מסעם, ולהבין שזו לא ”תכונה” השייכת לארץ? מנגד, האם הבורא לא יכול היה לצפות טעות שכזאת? השאלה מתעצמת לאור הבנת המוטיבציה השלילית של עשרת המרגלים [מתואר במאמר לעיל]. אולי היה כדאי לוותר על ביצוע ”נס” שכזה לטובתם, אך מנגד, ביקש הבורא לסייע מאוד להצלחת מסעם. נראה לי שהתשובה טמונה בהבדל בין שני סוגי הפסימיזם אשר תואר לעיל.
המרגלים כנראה לא היו “פסימיסטים רגילים” אלא ”רואי שחורות”. לא היה עוזר כלום. כל “טריק” שהיו עושים למענם, כל ניסיון לנווט את מסעם לכיוון החיובי נועד לכישלון – הם כבר היו מפרשים אותו לרעה. לכן, הבורא ”עשה את שלו”, למרות שהתגובות היו צפויות מראש.
מהו המסר ?
אם קשה לחיות עם פסימיסטים, קשה שבעתיים להיות במחיצת ”רואי שחורות”. כל דבר נראה להם ”לא טוב”. כל מעשה, יפרשוהו כשלילי. כל ניסיון לרצות אותם או לפרגן להם, ימצאו תמיד את ה”נקודה החלשה”. כמחנכים, עלינו לגלות מבעוד מועד, סימנים המעידים על חשיבה פסימיסטית ושלילית אצל ילדינו. אם ה”סביבה הטבעית” של הילד תקרין חיוניות וחשיבה חיובית, הרי היא תשפיע משמעותית, ותנווט את המחשבות של כל הסובבים לאפיקים חיוביים. אין ”לבכות על חלב שנשפך”, גם לא להיות עצובים יותר מידי בעקבות אירוע מאכזב, אלא להסיק מסקנות ולצעוד קדימה. המבט תמיד יופנה כלפי העתיד. לזכור למשל כי ציון גרוע “אינו סוף העולם”. היפרדות מחבר לפעמים יכולה להביא חברות חדשה הטובה ממנה. חבר שפגע בנו מעיד רק על החבר ולא עלינו, וכן הלאה.
נשתדל לחפש “בכוח” ובכל מצב את ה”נקודה הטובה” – היא קיימת!
אזור קבצים מצורפים
