אורי מלמד
רב קמפוס לשעבר באוניברסיטת רטגרס בניו ג’רזי במסגרת JLIC
כיום סטנדאפיסט ועיתונאי במקור ראשון
כל שנה כשמגיעים לסיפור המרגלים נתקלים באותו הקושי – מה החטא? מה בדיוק הבעיה במה שעשו אותם ראשי בני ישראל? הפרשה מתחילה בציווי מפורש לצאת לתור את הארץ. עם ישראל הוא עם צעיר, לא מנוסה. כניסה לארץ, כל ארץ, היא אתגר מורכב. אם מניחים שאי אפשר להסתמך על ניסים, יש צורך בבדיקות מוקדמות. וזה אכן כתב השליחות שלהם – לבדוק איך העם, איך הארץ, איך הערים, מה עם החקלאות, מה עם הכוח הצבאי. זה מה שהם נשלחו לעשות וזה אכן מה שהם עשו. הם חזרו ובפיהם דברים קשים. לא מדובר בפיקניק. עם קשה. ארץ קשה. ערים גדולות ובצורות. יש מי שאומר שזו הבעיה. הם לא היו צריכים לדבר ככה על ארץ חמדה.
ואני תמה. האם יש בעיה בזה? האם הם נשלחו על תנאי? האם נאמר להם “לכו, תראו מה המצב אבל בשום אופן אל תחזרו עם תשובות קשות”? או בלשון הרמב”ן : “וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם”? כמובן שלא. אז על מה יצא הקצף? הרמב”ן עצמו ואחרים עימו אומרים שהבעיה שלהם היא אותה הבעיה שמאפיינת, בין השאר, את עולם העיתונות שלנו. חוסר אבחנה בין עובדות לדעות.News and views .
אכן, הם נשלחו על מנת לספק מידע מודיעיני כהוויתו, ואם המידע הזה קשה לעיכול, אם הוא מייאש, אם הוא מצייר תמונה קודרת אז זו חובתם לדווח. אבל בשלב מסויים הם עוברים את קו דק והופכים לפרשנים. “אפס כי עז העם”. אפסו הסיכויים. אין סיבה לנסות, אומרים המרגלים בשובם, כי לאחר ששקלו את כל הנתונים שאליהם נחשפו הגיעו למסקנה שאין סיכוי. מי ביקש זאת מידם? אשר לנתונים לנתונים, אשר למסקנות למסקנות.
ועדיין יש מקום לשאול. האמנם? בוא נניח שעומד מולנו קצין צעיר. הוא ניצב בראשית חודש תשרי התשל”ד בחזית המצרית. או בגבול הצפון רגע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא רואה תזוזה של כוחות בצד הערבי. הוא רואה סדרי כוחות. הוא רואה כלים, חיילים. הוא עושה חשבון והמסקנה שלו היא שכל זה אומר מלחמה ובקרוב ממש. נכון, הוא יכול לדווח רק את הנתונים היבשים. אבל האם מותר לו לכבוש את נבואתו? בדבר שדמי ישראל תלויים בו? הוא אמור לומר לעצמו “נכון, להבנתי סכנה מיידית צפויה לכולנו אבל לא לשם כך אני כאן”?! חס ושלום! רחמנא ליצלן מהאי דעתא. חובה קדושה מוטלת עליו לומר את כל אשר על לבו ושכלו. והוא הדין למרגלים. ראיתם ילידי ענק? ראיתם חומות בצורות? הגעתם למסקנה שנכון לעכשיו כניסה לארץ היא מתכון בטוח למרחץ דמים? אל תשתקו! דברו. אמרו. תצעקו אם צריך. בפיקוח נפש של כלל ישראל הזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין.
ואם כנים הדברים,אזי חזרה הקושיה למקומה. מה חטאם של התרים את הארץ? נדמה לי שמתוך התבוננות בפרשה שיש בה מן הדמיון אפשר להציע כיוון. אני מדבר על המסופר בספר שמואל א’, פרק ט”ז. שאול המלך בדיוק עשה את הטעות הגורלית שעלתה לו במלוכה. הפרק נפתח בשמואל המתאבל על גורלו של שאול, בן טיפוחיו. ה’ פונה אל שמואל ואומר לו “עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל”. לא זו אף זו, “מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך”. שמואל שומע את הציווי האלוהי המפורש, את השליחות הברורה, ויוצא אל הדרך ללא היסוס. או כך לפחות היינו מצפים. מה שבאמת קורה זה ששמואל לא יוצא לדרך אלא פונה אל רבש”ע בשאלה – ”איך אלך ושמע שאול והרגני“. כן, משטר מונרכי אף פעם לא עודד משיחת מלך חדש בזמן שהמלך הנוכחי עדיין מכהן. זה גזר דין מוות. הקב”ה שומע את השאלה ומספק את הפיתרון. “ויאמר ה’ עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה’ באתי.” כן, שמואל הנביא, ממש כמו המרגלים לפניו ניצב בין הפטיש לסדן. בין הציווי האלוקי ההחלטי לבין המציאות שטוענת בתוקף ‘אי אפשר’. מה עושים במצב כזה? מתעלמים מהמציאות? מתעלמים מהציווי? כנראה שהדבר תלוי קודם כל בשאלה מה אתה באמת רוצה. שמואל הנביא רצה כל חייו דבר אחד. לעשות את רצון ה’. ולכן, ברגע שהוא רואה שיש התנגשות, הוא עושה את הדבר הכי הגיוני. הוא שואל. הוא חוזר אל מי ששלח אותו ושואל. מה עושים? איפה הפתח? איך אלך?
אנחנו מאמינים. אנחנו יודעים שמי שאמר והיה הציווי הוא הוא מי שאמר והיה הקושי. הפתרונות אצלו ואין סיבה להיכנס לפאניקה. וכך כותב הרמב”ן בפרשת בשלח על דברי הקב”ה אל משה “מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו”: “שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק”. המרגלים היו יכולים לחזור עם נתונים קשים. הם אפילו היו יכולים לחזור עם מסקנות קשות, שאין דרך להיכנס לארץ, שהסכנה ברורה ומיידית. אולי זה נכון. אבל זה ודאי לא סוף פסוק. המבחן הוא מה עושים אז – בוכים? מתלוננים? מייאשים את לב העם? למה לא לשאול? מי שבאמת רוצה, מי שחרד לדבר ה’, מי שחפץ בארץ חמדה, היה ניגש אל משה, שוטח בפניו את הדברים כולם ללא שיור ואז מסיים בשאלה פשוטה – איך נלך?
