מיכאל שטיגליץ
שליח לשעבר כולל שיקגו
“כולו הפך לבן – טהור הוא”, יסוד הכללות בספר שמות
מדינת ישראל עמדה ועודנה עומדת בשבוע החולף בנסיון מורכב וקשה. נראה שהתפילות והתחינות על הגשם הועילו הרבה מעבר לכוונת המתפללים, וכמאמר חז”ל “צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה” משפחות רבות בילו את השבת האחרונה בחושך וללא חשמל. והסבל הפרטי של רבים מתושבי מדינת ישראל היה קשה ביותר. כדרכם של דברים, העיתונות חיפשה ומחפשת את ה”אשמים”, “האחראים” למחדלים ולאתגרים שהתעוררו בעקבות הסופה. בשורות הבאות אנסה להציע דרך נוספת להתמודדות מתוך עיון בספר שמות ומשמעותו
הנצי”ב מוולוז’ין, בפירושו “העמק דבר”, בהקדמתו לספר שמות עומד על העניין מדוע נקרא ספר ‘שמות’-“ספר שני” סתם ולא זכה לשם מיוחד משלו אצל חז”ל כמו חומש ‘ויקרא’ הקרוי “תורת כהנים”, וכמו חומש ‘במדבר’ הקרוי “חומש הפקודים” וכו’? הנצי”ב מבאר את העניין וכותב שכל מהותו של ספר שמות הוא המשך ישיר של ספר בראשית דהיינו, חומש שמות מהווה נדבך נוסף בבריאת העולם. ואם כן נשאל אנחנו מדוע ההפרדה? שייעשו שני החומשים ספר אחד! אלא שמעתי מפי אבי (ואני חושב שזו כוונת הנצי”ב בהקדמתו) שספר בראשית הוא ספר יצירת הפרט ועל כן כל עיסוקו הוא בפרטים. נח, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ואחיו הם אנשים פרטיים אמנם עם חזון גדול ואישיות גדולה וכללית אבל עדיין אנשים פרטיים. וכך מתאר זאת הכוזרי: “כך היה אברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי…וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא…וסגלת יצחק היה יעקב…אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין האלוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין האלוהי לנחלה מאותה שעה התחיל הענין האלוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ…” (מאמר א’ אות צ”ה). וזאת אולי סיבה נוספת לכך שספר שמות פותח במניה נוספת של בני יעקב הבאים מצרימה להראות ולברר לנו את הקישור שבין הפרט והכלל.
עניינו זה של ספר שמתו דהיינו העיסוק בכלל והמשך בריאת העולם, מפורש בשפת אמת לפרשתינו שנת תרנ”ד: “ואלה שמות כו’ אחז”ל כ”מ שנא’ ואלה מוסיף על הראשונים…קבלת התורה הוא התכלית של גלות מצרים. לכן נא’ ו’ מוסיף על ענין ראשון על ספר בראשית. עוד יובן כי באמת תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר עיקר מבריאת מעשה בראשית. לכן מוסיף על ענין ראשון לומר שזה תכלית הבריאה…”. ומטרת המעבר הזה של התורה מעיסוק בפרט לעיסוק בכלל היא בעצם להוביל אותנו אל הבנת מהותה האמיתית של התורה. התורה לא ניתנה ליחידים והקב”ה ג”כ איננו שוכן בתוך יחידים אלא כהארות זמניות, כהתגלויות קצובות בזמן ובמקום. אבל כשאנו עוסקים בכלל או אז התורה מתגלה אלינו במלוא עוצמתה והקב”ה בא ומשרה את שכינתו בתוכנו. בחסידות ידוע מאוד העיקרון הזה של ההתבטלות לכלל, או כלשון השפת אמת “ההתכללות”, שהיא מסייעת לאדם הפרטי להבין את מטרתו ומהותו בחיים ובמציאות ורק על ידה יכול האדם להגיע להישגים רוחניים.
השפת אמת מרחיב את רעיון זה במקום אחר: “שגלות מצרים הי’ שורש לכל הגליות וכמו כן הגאולה הי’ מפתח גאולתן של ישראל בכל הצרות שבעולם…וכמו כן הי’ הגאולה ע”י מרע”ה שהוא שורש כל הנביאים וצדיקי הדור…שבעת מתן תורה עמדו בנ”י באמת במדרגת מרע”ה…” (שפ”א ,שמות תרל”ז ד”ה “בפסוק והן”). כלומר, להשלמת הבריאה נדרש מעם ישראל להתכלל, ז”א להפסיק להיות אדם פרטי העסוק בבעיותיו האישיות ולהיכנס כולם יחד תחת מן אחדות אחת על מנת שהקב”ה יתן את תורתו להם וישכין בתוכם את שכינתו. וכך מביא הרב ראובן מרגליות בספרו מרגליות הים על הגמ’ בסנהדרין: “אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס. ועיי’ בספר ישמח משה מהגר”מ טייטלבוים… שהביא כי אליהו ז”ל גילה לחכם אחד בחלום דליבא בכיסא תליא ובן דוד בא כשתכלה מן הכיס כל פרטיות”. זוהי ההארה המיוחדת של דורנו, כתב על כך יפה מאוד הרב חרל”פ זצ”ל: “…ואמנם כשמגיע תור התגלות צעדי הגאולה, ראשית התשובה היא, לשוב ולהקיץ מחדש את מושגי הכלל הנעלם של ישראל, ולהתנער לאט לאט מהפרטיות, שמתוך זה יחדלו כליל כל החטאים והעוותים, הזדונות והשגגות ולא יהיו עוד”. (מעייני הישועה חלק גלות וגאולה, פ”א)
אולי אפשר לומר שכאשר אדם מתבונן בראיה כללית על המציאות ז”א שהוא אינו מתרכז אך ורק במה שחשוב לו כאדם פרטי אלא במה חשוב לעם ישראל ככלל הוא יוכל יותר טוב למלא את תפקידו. לפעמים ראיה זו קשה עד למאוד מסיבות שונות ומגוונות והמרכזית בהם היא שאדם קרוב אצל עצמו וכשכואב לו דברים פרטיים בדרך כלל הוא יתקשה מאוד לראות את הבעיות הכלליות ולכן אנחנו צריכים להנחיל את המסר הזה של ספר שמות לעם. אנחנו הם אלה שצריכים להכריז ברמה שגם אם “מגיע” לי אבל כרגע אין אפשרות לתת אני מקבל זאת ומבין את ההסתכלות הכללית. זהו לדעתי, המסר וזוהי הקריאה של ספר שמות אלינו בתקופה קשה זו. להתכלל, לחזור לתחושה הזו של אחדות אמיתית בעם.
שמעתי פעם מר’ יונה גודמן שאמר שעם ישראל בארץ ישראל דומה לחבורה ההולכת במסע אלונקות החילופים במסע לא יכולים להיעשות בקריאה שכן יש לשמור על שקט ולכן רק לחישה קלה נשמעת והמחליף יודע שעליו לתפוס את מקומו תחת האלונקה. גם כיום, אחינו שבחו”ל, אנו קוראים לכם שובו הביתה היו יחד עמנו חלק בכלל ישראל החוזר לעוצמתו הראשונית ו”כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות…”
