ישמחת תורה
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב
מי זוכר את הסטיקר של חברת פלאפון מלפני כשלושה עשורים: “הופך שעה אבודה לשעת עבודה”, כאשר מכשיר הפלאפון היה נחלתם של מתי מעט. במשפט קצר ותמציתי זה ניסו ”למכור” את המכשיר לאוכלוסייה רחבה יותר. כמו כן, בסיוע ה”סיסמא” (סלוגן): ”העיתון של המדינה”, מנסים אנשי השיווק של עיתון ידיעות אחרונות לשכנע אותנו לקנותו. כל ה”סיסמאות” למיניהן, הינם פרי דמיונם של רעיונאים (קופירייטרים), בעלי המקצוע החדש יחסית, אשר אַמונִים על פיתוח שיטות ”יחצנות” למוצרים שונים, תוך תקווה לגרום לרכישתם. גם פוליטיקאים משתמשים בשיטות דומות על מנת להטמיע מסרים ורעיונות חדשים בליבותיהם של האזרחים. ויקיפדיה, בהגדרתו למונח סלוגן כותב: משפט קצר וקליט שבא להעביר מוטו או מסר שיווקי בצורה שתיזכר היטב אצל הצרכנים. סיסמת פרסום בדומה ללוגו, הינה מרכיב חשוב במיתוגו של שירות, מוצר או ארגון.
האם יש “סלוגן” לתורה ? האם יש משפט אשר יכול לסכם בצורה תמציתית את ערכיה ? על כך ננסה לענות במאמר זה.
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור. (בבלי מסכת שבת דף ל”א עמוד א’)
בסיפור ידוע זה, מנסה הלל ”לתמצת” את כל התורה כולה במשפט קצר לבקשתו של אותו גוי אשר רוצה להתגייר, לאחר שחברו שמאי, זרק את הגוי ודחה בתוקף את בקשתו. וכך מתמצת הלל: “מה ששנוא עליך , אל תעשה לחברך”. זהו משפט תשליל (נגטיבי) לדבריו של רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה”, אשר מלמדנו להתייחס לכל חבר בכבוד, ולא לעשות לו דבר שאנו בעצמנו לא אוהבים. ניווכח לגלות, שאין זו ה”סיסמא” היחידה, כפי שמסופר בסיפור התלמודי הבא:
אמרו ליה רבנן לרב המנונא: כתב רבי אמי ארבע מאה ספרי תורה. אמר להו: דילמא (דברים ל”ג) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה כתב. (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י”ד עמוד א’ )
חכמים סִפְרו לרב הִמְנונָא [חכם תלמודי], על רבי אָמִי [חכם תלמודי נוסף], אשר כתב בחייו ארבע מאות!! ספרי תורה. רב המנונא ידע שבלתי אפשרי לאדם אחד, לכתוב במשך חיו כל כך הרבה ספרים [ספר תורה נכתב במשך שנה]. לכן ניסה “להסביר” את הסיפור, בכתיבת פסוק אחד, ארבע מאות פעם. הפסוק הלקוח מתוך פרשתנו, ומהווה גם את נושא המאמר: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים, פרק ל”ג, פסוק ד’).
מהי תמציתיות התורה המבוטאת בפסוק זה ? רש”י על המקום מסביר: תורה – אשר צוה לנו משה מורשה היא לקְהִלָת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה. לפי פירוש זה, ישנה הבטחה של בורא עולם, כי התורה תהיה ”מחוברת” לעם ישראל במשך כל הדורות. בבחינת ירושה העוברת מאב לבנו ואינה נוטשת לעולם. גישה שונה מציג ר’ מאיר בן רבי יעקב ברוך מרוטנברג (חכם אשכנזי, חי לפני כשמונה מאות שנה) וטוען, שהתורה איננה ירושה הבאה לאדם ”בנחת”, אלא יש לטרוח ולעסוק בה יום ולילה כדי ”לקנות” אותה. מקור דעה זו הינה במשנה במסכת אבות (פרק ב’ משנה י”ב): … התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך… לפי זה, ברור מדוע התורה נקטה בלשון לא ”רגילה” והשתמשה במילה מוֹרָשָׁה.
ניתן להבין את גישתו של ר’ מאיר מרוטנבורג לאור האמרה התלמודית על פסוקנו… אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מאורסה (פסחים דף מ”ט עמוד ב’) , על פי ההסבר המרתק של ר’ יחיאל יעקב ויינברג, בעל ”שרידי אש” (מאה ה-20) וזה לשונו: רבים המכבדים את התורה, אך יש המתייחסים אליה כאוצר נחמד, דבר עתיק ויקר ערך. אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג ב”שאלות החיים”. אנשים אלו מכבדים את התורה כפי שמכבדים את הזקנים, אולם לעולם לא יתייעצו אתם בבעיות החיים. התורה מבקשת לומר במילה מוֹרָשָׁה: אנא, התייחס אל התורה כאישה מאורסה, כדבר חשוב ואהוב, אשר מתייעצים אתה ומתחשבים בדעתה…
בעל ה”תורה תמימה” (פרשן תורה, חי לפני כמאה שנה) מסביר על פסוקנו את מטרתה של ה”סיסמא” ה”קלה והקצרה”: כדי לנטוע על ליבו של התינוק הקטן את יסודי האמונה. וממשיך להסביר את ההבדל בין שני ה”סיסמאות” שלמדנו לעיל. הראשון מיוחס לאדם מבוגר המסוגל להבין מסרים ”עמוקים” יותר, לעומת תינוק, שאינו מוכשר לתפוש ענין נשגב ואצילי. הפסוק מלמד אותו יסוד לאמונה בקבלת התורה איש מפי איש עד משה רבינו, והיא ירושה נצחית. ועניין כתיבת ארבע מאות ספרי תורה המכילים את הפסוק, כדי לחלקם לאבות או לילדים על מנת שיְשָנְנו ויהיה שמור אצלן לזיכרון.
מהו המסר ?
רצוי שכל הורה יהיה גם קצת רעיונאי. ינסח מסרים קצרים ותכליתיים, אשר ייקלטו באוזניהם של ילדיו ויוכלו לבנות ולעצב את אישיותם. משפטים שנונים וקצרים כמו:
- “מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול” (מקור: אלברט איינשטיין), הנותן ”אשראי” לילדים לשאול ככל העולה על רוחם ולקיים את הנאמר במסכת אבות : לא הביישן למד (פרק ב’ משנה ה’).
- מכל מלמדי השכלתי (מקור, במסכת אבות, פרק ד’ משנה א’), המציין שניתן לכבד גם את הילדים, עד כדי כך שניתן ללמוד מהם, מעלה ומוקיר את הכבוד לכל אדם באשר הוא.
- ההקשבה היא אומנות (מקור: דיוגינס) – המקנה דרך חשובה מאוד [וחסרה להרבה אנשים] לשמוע בנחת את הצד השני, לפני מתן תגובה כל שהיא.
- המדביק אותך בחיידק הסקרנות לא בהכרח גורם לך להיות חולה, אלא הופך אותך למשכיל יותר – משפט המעודד קניית ידע והשכלה.
משפטים אלו יכולים לתת ”זריקת עידוד” לילד בכיוון מסוים, הרבה יותר מ”שיחות מוסר” ארוכות ומשעממות, אשר תכליתן מוטל בספק גדול. כתיבת ה”סיסמאות” במקומות שונים כדוגמת מעשהו של רב המנונא לעיל, יהוו תזכורות חוזרות ונשנות לאותם ערכים ומסרים.
אחד מאמצעי ההכנה הבולטים לקליטת ולימוד מסרים חדשים הוא השמחה. בשמחת תורה אשר הקרב ובא, כאשר אנו מסיימים את קריאת פרשיות התורה בקריאת פרשת “וזאת הברכה”, אנו שמחים על זכייתנו, והמורשה – קונה שביתה בעומק לבנו.
