קידוש ה’ וחילול ה’ תשע”ט

הגמרא מביאה פסוק זה להסביר מהו חילול ה’:
“תניא: ואהבת את ה’ א-להיך. שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו” (יומא פ”ו עמ’ א’).

הגמרא מסבירה שחילול השם הוא ההיפך מקידוש השם. אדם שלמד תורה ומתנהג בצורה טובה ומכובדת עם הבריות מראה כמה לימוד התורה מרומם את האדם בצורה רוחנית והתנהגותית, ולצערינו, להיפך – אדם שלמד תורה ונשאר אותו האדם מראה שלימוד תורה אינו מסוגל לרומם את כל לומדיה.

אבל מה הקשר בין חילול השם לבין הפסוק שהברייתא מביאה?
רש”י מסביר: באמור להם עם ה’ אלה – את זו קרא הכתוב חילול השם כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועילו לו, ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם, שנאמר ‘ויחללו את שם קדשי’ ובמה חללוהו? באמור עליהם הנכרים שגלו ביניהן ‘ראו עם ה’ אלה’, ולא יכול להצילם שלא יגלו. נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט”.
כשעם ישראל יוצאים לגלות האומות שואלות איך הדבר יכול להיות, הרי הקב”ה הבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל, אבל עכשיו הנה הם יוצאים לגלות. איך יתכן? האומות לא רואות את מעשיהם של עם ישראל שגרמו לגלות, הם לא יודעים שהברית היא דו סטרי ורק אם עם ישראל מתנהגים בצורה ראויה הם יזכו להישאר בארץ. האומות רק רואות את העם יוצא לגלות ומגיעים למסקנה פשוטה ומתבקשת מבחינתם – הקב”ה לא היה מסוגל להחזיקם בארץ ישראל, ה’ מוגבל ביכולות שלו ולכן העמים האחרים נצחו את עם ישראל, והנה הם יוצאים לגלות.

במילים אחרות חילול ה’ קשור למילה חלל, מקום ריק, חילול ה’ גורם לייצר מקום שכביכול ריק מהקב”ה, כאילו ה’ לא נמצא במקום הזה. לכן כשעם ישראל יוצא לגלות והעמים מבינים שאין ה’, או שכוחו חלש ולא אפקטיבי, הנביא מגדיר זאת כחילול ה’, והגמרא מציינת שזה החילול ה’ הגדול ביותר.
 מקום שם ה’ בעולם
גם אדם שלמד תורה אך התורה נשארת בשכל ולא מתפשטת על מעשיו והליכותיו מייצר מקום שאין בו שם ה’, שה’ לא נמצא, וזה חילול ה’.
אם כך ההיפך הוא גם נכון. לקדש שם ה’ הוא ליצור מרחב שבו חשים ומרגישים את נוכחותו של ה’. כשמקדישים דבר מייעדים אותו לצורך מסוים, וכשמקדשים את השם מיעדים מקום לאפשר לה’ לשכון בו. לכן אדם שלמד והלימוד הפך אצלו לדרך חיים, הוא נאמן בעסקיו ומדבר בנחת, ששם ה’ נקרא עליו, הוא מרחיב את מקומו של ה’ בעולם, הוא מקדש את שם ה’.

חז”ל דברו על ההפטרות האלה כך:
“ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין פרשת שקלים ומפטירין (מלכים ב י”ב) פרשת שקלים שביהוידע הכהן. איזו היא שבת ראשונה? כל שראש חודש אדר חל להיות בתוכה אפילו בערב שבת.
בשניה זכור ומפטירין (שמואל א טו) ‘כה אמר ה’ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל’. איזו היא שבת שניה? כל [שפורים חל] להיות בתוכה ואפילו בערב שבת.
בשלישית פרה אדומה ומפטירין (יחזקאל לו) ‘וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם’. איזו היא שבת שלישית? כל שסמוכה לפורים מאחריו.
רביעית ‘החודש הזה לכם ראש חדשים’ ומפטירין (יחזקאל מה) ‘כה אמר ה’ בראשון באחד לחודש.’ איזו היא שבת רביעית? כל [שראש חודש] ניסן [חל] להיות בתוכה ואפילו בערב שבת”
(תוספתא, מגילה ג’ א’).
לגבי ההפטרות האחרות חז”ל מצטטים את הפסוק הראשון אבל בהפטרת פרה מצטטים פסוק מאמצע ההפטרה, פסוק שמתאר את הטהרה של הפרה. המסר ברור: חז”ל רוצים להבהיר שגם אם יש חילול השם יש אפשרות להיטהר ולהפוך את חילול השם לקידוש השם. צריך ליצור מקומות ומצבים שבהם מביאים את הקב”ה לתוך החיי יום יום.

בליל הסדר ההגדה לא באמת מספרת את הסיפור של יציאת מצרים, אלא היא מתארת איך הקב”ה נגלה לאבותינו. המגמה היא לא לספר איך הלכו מפה לשם, אלא להראות איך הקב”ה נמצא בחיים של עם ישראל, אז וגם היום.
שבת שלום