שפרה ופועה: מילדות אמיצות, מושיעות של אומה

זהותן של שפרה ופועה, המוזכרות בפרק א’ בספר שמות, היא נושא לדיון נרחב בקרב פרשנים. התורה מתייחסת אליהן כ”הַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת”, כלומר, מילדות עבריות, מה שמעיד לכאורה שהן היו יהודיות. עם זאת, מספר אמביוולנטיות טקסטואליות מערערות הנחה זו.

ראשית, השמות “שפרה” ו”פועה” מכילים אלמנטים המזכירים את השפה המצרית, בדומה לשמות כגון “צפנת פענח” ו”פרעה”. בנוסף, התייחסותן לנשים העבריות בגוף שלישי (“כִּי חָיוֹת הֵנָּה”) מרחיקה אותן מהשתייכות לעבריות עצמן. אברבנאל טוען בעוצמה כי פרעה לא היה נותן אמון במילדות יהודיות לביצוע פקודתו האכזרית. לפיכך, הוא מציע שהמילדות היו נשים מצריות שנשלחו לסייע בלידות העבריות. הוא מפרש את הביטוי “המיילדות העבריות” כמתאר מילדות עבור העבריות (כלומר, “המיילדות את העבריות”), ולא מילדות עבריות בעצמן. קריאה זו מתיישבת עם ציפייתו של פרעה שהן יצייתו לפקודותיו.

נחמה ליבוביץ’ מדגישה את האומץ המוסרי העמוק שהפגינו נשים אלו. סירובן, שנבע מתוך “יראת אלקים”, מרשים אף יותר כאשר הן נתפסות כנשים מצריות המסכנות את חייהן כדי להציל תינוקות עבריים. מרדן של יחידים מהעם המדכא נגד מנהיגותם משמש עדות לפוטנציאל של צדק וטוב גם בקרב חברה מושחתת.

למרות הקריאה הפשוטה, חז”ל (סוטה יא, ב) מזהים את שפרה ופועה כיוכבד ומרים. רש”י, בעקבות מסורת זו, מסביר ששפרה נקראה כך כי “משפרת את הולד”, בהתייחסות לתפקידה של יוכבד בהצלת חיי התינוקות ובריאותם. פועה, המזוהה עם מרים, מתוארת כזו ש”פועה ומדברת” לתינוקות בוכים.

המדרש רבה מעמיק במשמעות השם “פועה”, ומייחס תפקידים רבים למרים. היא לא רק הרגיעה תינוקות, אלא גם עמדה בנחישות מול פרעה, “הופיעה פנים כנגד פרעה”. חלק מהפרשנויות אף קושרות את השם לחזון הנבואי שלה (“שהייתה פועה ברוח הקודש”), שבו חזתה את לידתו של גואל ישראל.

אחת הבעיות בזיהוי מרים כפועה היא גילה הצעיר בזמן זה. לפי הכרונולוגיה, מרים הייתה ילדה צעירה, שכן אהרן היה גדול ממשה בשלוש שנים, ומרים הייתה מבוגרת רק במעט מאהרן. חז”ל מיישבים זאת בכך שמבחינים בין תפקידי השתיים: יוכבד פעלה כמיילדת, ואילו מרים כילדה צעירה שסייעה בהרגעת התינוקות.

אם הפשט מרמז בבירור ששפרה ופועה היו מצריות, מה מבקשים חז”ל ללמד בזיהוין כיוכבד ומרים? התשובה טמונה במקבילות נרטיביות רחבות יותר בין פרקי א’ וב’ בספר שמות.

בפרק ב’, יוכבד ומרים משתפות פעולה להצלת משה. יוכבד מסתירה אותו, בעוד מרים משגיחה עליו “מֵרָחֹק”, לוודא את שלומו. רש”י (סוטה יא, ב ד”ה ותחיינה) מקשר לכאורה בין תפקידי שפרה ופועה לתפקידיהן של יוכבד ומרים. כפי ששפרה ופועה לא רק נמנעו מלהמית תינוקות עבריים, אלא אף פעלו להחייאתם, כך יוכבד ומרים הגנו וטיפחו את מושיעם העתידי של ישראל.

מקבילה זו נמשכת גם לפועלה של פועה בהרגעת תינוקות בוכים ולדאגתה של מרים ל”נַעַר בֹּכֶה” בתיבה. הקבלה זו מדגישה את הנושא המרכזי: האומץ והעמידות של הנשים הללו היו חיוניים להישרדות ולגאולה של האומה כולה. בזיהוי שפרה ופועה כיוכבד ומרים, חז”ל מלמדים אותנו שהגבורה שהפגינו בהצלת ילד אחד משקפת את אותה אמונה ואומץ שהצילו את כל ילדי ישראל.

ההקבלה שחז”ל מציירים בין שפרה ופועה ליוכבד ומרים מלמדת שיעור עמוק: הצלת נפש אחת עשויה להיות בעלת השפעה כהצלת אומה שלמה. בהגנתן על תינוק אחד, משה, יוכבד ומרים הבטיחו את גאולת כל ישראל, כפי שמעשיהן של שפרה ופועה הבטיחו את עתיד האומה. אומץ לבן מזכיר לנו שגם פעולות ההתנגדות הקטנות ביותר עשויות לשנות את מהלך ההיסטוריה.