הרב אבי קנאי
ראש כולל תורה מציון לשעבר בממפיס
רב קהילה ברמות
מהותה שלברכת יצחק ליעקב
בפרשת השבוע אנו קוראים על הברכות שיצחק מברך את יעקב. יצחק מברך את יעקב שהברכה תשרה בארץ ישראל: ” וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹקים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ.” (בראשית כז, כח). אך יצא יעקב, והנה עשו נכנס ותובע גם הוא ברכה. לבסוף נתרצה יצחק ומברך גם אותו: “הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל” (שם, לט). על פניו, ברכות אלו נראות דומות מאוד, אם לא זהות. האומנם יצחק נתן לעשו ברכה זהה לזו שאך נתן ליעקב? ייתכן שאכן הברכה להצלחה גשמית של ארץ המגורים הינה זהה לחלוטין, וההבדל בברכות מתמצה רק בשלטון שהעניק יצחק ליעקב – “יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ” (שם, כט) בהשוואה למה שנאמר בענין זה לעשו – “וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ” (שם, מ). ברם, עיון מדוקדק יותר בברכות עשוי להוביל למסקנה שונה. לשם כך יש להקדים ולשאול שאלה נוספת ביחס לברכת יצחק ליעקב. מדוע מופיעה ו’ החיבור בפתח הברכה? מדוע לא אמר יצחק בפשטות “יתן לך האלוקים”, לשם מה ה”ויתן”?
לשאלה זו ניתנו מספר תשובות, וברצוננו להציע תשובה אפשרית על בסיס דברי רש”י על אתר. רש”י מציע את דברי המדרש “ויתן לך – יתן ויחזור ויתן לך” (בראשית רבה סו, ג). המדרש מבחין בין נתינה חד פעמית לבין נתינה מתמשכת. לו יצחק היה אומר “יתן לך האלוקים וכו’ ” אזי ניתן היה להבין כי מדובר בנתינה חד פעמית. ו’ החיבור מרמזת כי מדובר בנתינה מתמשכת.
לאור זאת, מבחין השפת אמת בין הברכה שניתנה ליעקב לבין זו שניתנה לעשו. לעשו נאמר שמשמני הארץ יהיה מושבו. זהו מצב מבורך וקבוע. לכאורה, מה יותר טוב מזה? עשו ממש מסודר. מובטח לו שמשמני הארץ יהיה מושבו ואין לו מה לדאוג. בעוד שיעקב זקוק בכל פעם לנתינה חדשה – “יתן ויחזור ויתן” – לעשו אין צורך בזה. ברם, אליה וקוץ בה. ליעקב אומנם תלות מתמשכת בנתינתו של הקב”ה, אולם בכך הוא נמצא כל הזמן בקשר איתו יתברך. לעומת זאת, עשו זוכה למצב מבורך אבל סטאטי. הוא זוכה לטבע מבורך אך ללא קשר עם אלוקים חיים.
זוהי אם כן עומק ברכתו של יצחק ליעקב. הקשר שלך עם הקב”ה יהיה לא רק בספירה הרוחנית, אלא גם חייך הגשמיים, יהיו ערוץ של מפגש וקשר מתמשך עם הקב”ה. חייך על כל היבטיהם, יהיו חיים של קשר מתמיד עם הקב”ה.
האם רק אנו כמהים לקשר מתמיד עמו יתברך או שהדבר דו-סיטרי? דומה שתמונת הפתיחה של פרשתנו משלימה את התמונה. זוג צדיקים – יצחק ורבקה – נאלצים להתפלל עבור משהו שרבים הפחותים מדרגתם זוכים לו בקלות, בדרך הטבע. הדבר מעורר תחושת אי צדק. הגמרא מתמודדת עם קושי זה באופן הבא: “א”ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב”ה מתאוה לתפלתן של צדיקים” (יבמות סד ע”א). כשם שאנו חפצים בקשר מתמיד איתו יתברך כך גם הוא חפץ בכך. שהרי ברגע שהצדיקים מכירים בתלותם בו יתברך על ידי שהם פושטים את ידיהם בתפילה, מושלמת בכך תכלית הבריאה.
הנקודה היסודית הזו, שבברכת יצחק ליעקב, מקבלת את פיתוחה הידוע בהבחנה שעושה התורה בפרשת עקב בין ארץ ישראל התלויה בגשמים, אשר “עיני ה’ אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה” לבין ארץ מצרים המושקת ממימי הנילוס. פרשת “והיה אם שמוע” הנאמרת על ידינו יום יום הינה ההמשך הישיר לכך.
זכינו, ולאחר אלפיים שנות גלות חזרנו לארץ ישראל. אתגרים רבים רובצים לפתחו של העם היושב בציון והנהגתו, מרגע ששבנו לארצנו. פעמים רבות התחושה היא שדברים מובנים מאליהם, המגיעים בקלות רבה לאומות אחרות, אצלנו אינם מובנים מאליהם ודורשים תפילה. עלינו לשמוח בכך שאנו חיים בארץ שבה הבחינה היא של “יתן ויחזור ויתן”, של קשר מתמיד עם הקב”ה. עלינו להרגיש שמדובר במתנות של הקב”ה, חסד אלוקי הניתן לנו, וכנגד “יתן ויחזור ויתן” להשיב בבחינה של “יתפלל ויחזור ויתפלל”. ולוואי שנזכה לחיות בתודעה של תלות מתמדת בו יתברך ובכך להיות קשורים במקור מים חיים.
