מי יטהר את המצורע?
מאת הרב בנימין קראוס
ראש כולל לשעבר בפרת’ (תשס”ט-תשע”ב)
כיום מורה ומחנך ב”נתיב”
הצרעת אינה מובאת בתורה כבעיה רפואית, אלא כמצב המבטא בעיה רוחנית באדם – טומאה. אדם שסימני הצרעת מופיעים על גופו (או בגדיו) מתאימים להגדרות של התורה, מוכרז כטמא, ועליו לעבור תהליך של התנקות רוחנית על מנת להיטהר מהצרעת. לא רק עצם הגדרתו של האדם כטמא, מביאה את האדם להרגיש בחוסר נוחות עם מצבו, אלא ההגבלות וההדרכות של התורה לגבי אדם במצב זה הן ודאי מעיקות מאוד – הוא מוצא אל מחוץ ל”מחנה” – עליו לעזוב את סביבתו ואת משפחתו, ולחיות כ”מנודה” מהחברה (מה שמביא את חז”ל לראות את הסיבה לצרעת, בהתנהלות אנטי-חברתית של הטמא בצרעת – בכך שדיבר לשון הרע וגרם בכך פירוד בין חבריו).
רק אחרי שהמצורע שהה תקופת זמן מחוץ למחנה, ורק אחרי שסימני הצרעת התנקו, אנו יכולים להתחיל לדון בטהרתו מטומאת הצרעת. התהליך שעליו לעבור הוא תהליך תובעני מאוד הכולל הבאת קרבנות למשכן או למקדש, וכן דורשת ממנו לגלח את כל שערותיו, ולאחר תקופת ביניים שבה הוא חוזר אמנם למחנה אך עדיין מוגדר כטמא פחות חמור, שוב עליו לגלח את כל שערותיו ולהביא קרבן נוסף, ורק אז נחשב כמטוהר סופית מהצרעת.
אך את זה אין הוא עושה לבד – ישנו בעל תפקיד חשוב ומהותי שצריך ליטול חלק בתהליך זה – וזהו הכהן. לא רק שהכהן הוא, ורק הוא, זה שיכול להכריז על טומאת האדם, ובכך בעצם להחיל עליו את הגדרתו כטמא בצרעת, אלא הכהן הוא, ורק הוא, זה שדרכו תהליך ההיטהרות יכול להתחיל להתגלגל. כך התורה מתארת זאת בפסוקים הראשונים של הפרשה הבאה:
“זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ”
כשאנו מעיינים בפסוקים אלו, אנחנו רואים שישנו משהו מוזר בצורה בה התורה מתארת את הקשר של הכהן עם הטמא. בתחילה התורה מצווה שהאדם יובא אל הכהן, אך מיד אחרי כן מצווה “ויצא הכהן אל מחוץ למחנה” – אז האם הטמא בא אל הכהן, או שהכהן יוצא אליו?
הפרשנים השונים מבארים “סתירה” זו באופנים שונים, אך אני רוצה להתמקד בדרך בה “תורת כהנים” (מדרש ההלכה על ספר ויקרא) מיישב סתירה זו.
אם כן למה נאמר “ויצא הכהן”– כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע.
תורת כהנים מבאר את הפסוק השני המתארת את הכהן שיוצא אל מחוץ למחנה, לא כמתארת אתפעולתו של הכהן, אלא כמגדירה איזה כהן ראוי לפעול את הפעולה הזו של ההיטהרות. התורה דורשת שהכהן יהיה כזה שצריך לצאת אל מחוץ למחנה – דהיינו, שהוא נמצא בתוך המחנה מאחר והוא עצמו טהור, ולכן עליו “לצאת” מהמחנה לראות את המצורע. אם הכהן הוא בעצמו מצורע, אז לא שייך לומר לו לצאת מהמחנה, מאחר והוא כבר נמצא בעצמו מחוץ למחנה.
אנחנו יכולים ללמוד מתוך העיקרון הזה, שאדם שבא לתקן מציאות מסוימת, חייב להיות מחובר למציאות השלמה שאליו הוא שואף לחבר את המציאות בה הוא פועל. אם אדם הוא חסר, ולא שלם ביחס לדבר שאותו הוא בא להשלים, הוא לא יכול ליטול חלק בהשלמה של חיסרון זה.
ואולי מסתתרת פה בעצם עוד תובנה לגבי מי שרוצה לפעול ולתקן את המציאות שהוא מזהה כחסרה. התיקון יכול לצאת לפועל רק אם המתקן מוכן “לצאת מן המחנה” – לצאת מהסביבה התומכת שבה הוא מרגיש בטוח, לעזוב את אזור הנוחות שלו, ולהתחבר אל המציאות החסרה – המחכה לעזרה מאתנו. רק כאשר אדם מוכן לעשות כך, אז הדרך פנויה להתקדמות, וניתן לרפא את הדרוש ריפוי.
סוד התיקון על פי חז”ל, הרואים את ציווי התורה כבאה להגדיר איזה כהן הוא היכול לטהר את המצורע, הוא כפול. מצד אחד עליו להיות מחובר לאידיאל שאותו הוא שואף להשיג ולהפיץ, ומצד שני עליו להיות מוכן לעזוב את סביבתו הטבעית על מנת ליצור את החיבור למי שעדיין לא מחובר.
זה דורש מאיתנו, אם אנחנו חפצים ליצור חיבור בעם ישראל, ולאחד גם את אלו שאנו מגלים שהם “מחוץ למחנה” ולהחזיר אותם אל המחנה – להשקיע בהעצמת הקשר והחיבור שלנו לעם ישראל ולתורת ישראל, ובכח עוצמה זו, עלינו להיות מוכנים לעזוב את אזור הנוחות שלנו ולהתחבר לעם ישראל באשר הם נמצאים – פיזית ורוחנית.
.
