מיכאל שטיגליץ
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ז – תשס”ט)
ר”מ בישיבת סוסיא
תכלית הידיעה – עד דלא ידע
אומרת הגמרא: “אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! – אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.” (מגילה ז’, ע”ב).
וכתב על זה בכלבו: “חייב אדם לבסומי בפוריא – לא שישתכר, שהשכרות אסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על לבם וזו היא השמחה השלמה” (כלבו סי’ מ”ה).
וכתב על זה המהרי”ל: “אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ופירש”י לבסומי כלומר להשתכר. ושאלתי את פי מהר”י סג”ל אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פירושו דברוך מרדכי וארור המן הם עולין בגימטריא בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה. ואמר מהר”ש שכתב באבי העזרי דוקא מצוה לבסומי ולא חיובא.” (מהרי”ל (מנהגים) הלכות פורים י).
ובבית יוסף כתב: “מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מימרא דרבא בפרק קמא דמגילה (ז:) וכתבו התוספות (ד”ה דלא) דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. וכן כתב הר”ן (ג: ד”ה גמ’) כלומר, דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה טובא לא טעי ביה. וכתב הר”ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר’ זירא כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי: כתוב בארחות חיים (הל’ פורים אות ל”ח) חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט” (בית יוסף או”ח סי’ תרצ”ה אות א’-ב’). ובשו”ע כתב: “חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי”א דא”צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי”ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. (או”ח סי’ תרצ”ה ס”ב).
על כן בבואנו לבחון את השאלה מהו מקומה של השכרות בפורים עלינו לעשות זאת בזהירות רבה. השאלה הראשונית היא מה רצה רבא לומר במימרתו במגילה, והאם מעבר למשמעות הפשוטה בדבריו (שאמנם כפי שכתב הר”ן מאוד יכול להיות שנדחו בגמ’ בעקבות הסיפור שבא מייד לאחר מכן) יש משמעות נסתרת ועמוקה שמהווה מדריגה חדשה בעבודת ד’ שלנו בפורים.
ההבנה הפשוטה בדברי רבא היא שעל האדם לשתות בפורים עד שיאבד את דעתו וכבר לא יידע להבחין בין טוב לרע. והשאלה היא צועקת! הרי כל מותר האדם מן הבהמה הוא בהבדלה שהוא מסוגל להבחין בין טוב לרע? וחוץ מזה, השכרות, שהיא הבסיס לכל הסיבוכים שבמגילה (אמנם היא גם חלק גדול בהצלה במשתה אסתר אבל עדיין גזר דינם של ישראל נמתח בגלל ההשתתפות במשתה אחשוורוש) איך היא מהווה חלק כ”כ מרכזי ביום? יותר מכך, הסברה אומרת שצריך לשתות על מנת לשמוח ולעורר את השמחה, אבל גם זה קשה כיוון שיש לשמוח על עצם ההצלה ממוות לחיים. על כן צריך למצוא סיבה, מניע, גורם אחר שמחייב את האיניש האדם להשתכר עד דלא ידע.
בעל התניא במאמר “חייב איניש לבסומי” בספר “תורה אור” מתייחס לבעיה ומפר שהארת פורים היא מעצמותו של הקב”ה. בניגוד לשאר יו”ט שהם מהארותיו, בפורים יש מדרגה אחרת לגמרי שהיא מעצמותו יתברך, שביחס אליה שאר ההתגלויות הן רק משל ומליצה. על כן הדעת הרגילה איננה שייכת כאן והאדם, ה”איניש” צריך לאמץ לעצמו דעת חדשה, דעת עליון שנובעת הישר מעצמותו יתברך. על מנת להשיג את הדעת המיוחלת הזו עליו להפטר מדעתו הרגילה ולעלות למדריגה אחרת בעבודת ד’ שלו להגיע למדריגה של יודע רצון בוראו ומקיימו בשלמות.
לדברים אלו צריך להוסיף שבפורים אדם מתקן את חטא אדם הראשון. אנו קוראים בבראשית ג’, ה’: “כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע”. כך אומר הנחש לחוה” אין לכם דעת אלוקים. הוא יודע ואתם לא. והעץ, עץ הדעת הוא ייתן לכם את ההבחנה בין טוב ורע, ממש כמו האלוקים.
ואכן הם אוכלים ויודעים אבל אבוי לידיעה שכזו! אומרת לנו התורה בפסוק ז’: “וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת”, בניגוד ל-“וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ”. פתאום באה עליהם בושה נוראית כי עיניהם נפקחות והם מתביישים מהקב”ה ומתחבאים: “וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ד’ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ד’ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ” (בראשית ב’, ח’-י”א).
ד’ ספק קורא, ספק מקונן על האדם “איכה?” היכן אתה? איכה הגעת למצב כזה שפל ונמוך? המן העץ אשר צוויתי לא לאכל ממנו אכלת?! ואומרים לנו חז”ל ברוח קדשם: “המן מן התורה מנין? (בראשית ג’, י”א) המן העץ, אסתר מן התורה מנין? (דברים ל”א, י”ח) ואנכי הסתר אסתיר, מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל’, כ”ג) מר דרור ומתרגמינן: מירא דכיא”(חולין קל”ט, ע”ב).
ועכשיו, כיוון שאדם ‘יודע’ אזי: “וַיֹּאמֶר ד’ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד’ אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” (בראשית ג’, כ”ב-כ”ד).
הרצון לדעת הזו מתגלה במקרה של אדם וחוה בצורה מעוותת. מיד אחרי שקין רוצח את הבל אחיו הוא אומר לד’ בעזות: “וַיֹּאמֶר ד’ אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי” (בראשית ד’, ט’). וכך במהלך ההסטוריה של עמנו נתקלנו בהרבה אנשים שלא ידעו. פרעה – “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ד’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ד’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמות ה’, ב’). וישעיה הנביא מנבא על עמ”י: “לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא” (ישעיה ה’, י”ג). ירמיה הנביא מנבא: (ירמיה ב’, ח’): “הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ד’ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ”. יחזקאל הנביא מנבא על הגאולה העתידה בהכרה ובידיעה ש”אני ד’ ” שתהיה מפזרת על כל פני הארץ. ואלו הם דברי הרמב”ם על אחרית הימים: “ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ד’ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ד’ כמים לים מכסים”.
נחזור לענייננו, בפורים האדם חוזר אל המקום בו הוא נמצא לפני חטא עץ הדעת. והנה מצאנו מדרש פליאה שכותב כך (במדבר רבה י”ד, כ”ד): “שבעים שקל בשקל הקדש… למה שבעים כנגד מראש ספר בראשית עד קללת נחש שבעים פסוקים. א”ר פנחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים, הנחש והמן הרשע. הנחש – מבראשית עד ארור אתה מכל הבהמה שבעים פסוקים. המן – מאחר הדברים האלה גדל המלך וגו’ עד ויתלו את המן שבעים פסוקים לתכלית שבעים נתלה על חמשים”. המדרש מבאר לנו ששני מקורות הרע הללו היו נצרכים שבעים פסוקים על מנת להענישם ולכלתם. והמספר אינו סתמי – ידוע שהמספר שבע מסמל את הטבע והשלמות, ואילו הנחש והמן הם מפריעים לקיומו השלם של העולם. שניהם באים לבער את המרכז של העולם (ציוויו של הקב”ה והעם הנבחר) ושניהם נענשים. הנחש יוצא לגלות ארכה ואינסופית כשהקב”ה אומר לו (כדברי הרב מקוצק): ‘אין לי עסק איתך’, וזהו העונש הגדול ביותר. ואילו המן מסיים את חלקו בעולם בתור חלק מעץ גבוה חמישים אמה שהוא עצמו השקיע בנטיעתו ובהקמתו.
ואכן בפורים האדם מגיע ע”י שתיית היין למקום אחר, לדעת אחרת, שאיננה מושפעת מהעולם הטבעי, הנורמלי. כשאדם יודע לשתות (מבחינה רוחנית, כמובן) הוא מגיע להשגות חדשות בעבודת ד’ שלו בפורים מתוך התבטלות מוחלטת אליו יתברך. רק אדם שיבטל את דעתו לד’ יקבל את הדעת, ואילו אדם שיישאר שקוע בעצמיותו ובדעתו לא יוכל להתעלות מעל העולם הרגיל שבו הוא חי והוא ימשיך לשאת עליו את המסיכה של “ואנכי הסתר אסתיר פני”. אדם שידע להתבטל ידע גם לקבל את אור היום הקדוש והנורא הזה והוא יוכל להגיע למצב עליו מנבא ירמיה הנביא (ירמיה ט’ כ”ב-כ”ג): “כֹּה אָמַר ד’ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ד’ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ד’ “.
תגובות ל-micstg@gmail.com
