תמיד – תמידות והתמדה
מאת הרב ברוך וינטרויב
סגן ראש בית מדרש לשעבר בטורונטו (תשע”ב-תשע”ד)
כיום רב קהילת תל מונד, ר”מ בישיבת הר עציון
1. המנורה – “וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (כז,כ)
2. החשן – “וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (כח,כט)
3. האורים ותומים – “וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד” (שם,ל)
4. הציץ – “וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’: ” (שם, לח)
5. קרבן התמיד – “וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד” (כט,לח)
6. הקטורת – “וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם” (ל,ח)
לגבי החשן והציץ התמידות מובנת כפשוטה – כל הזמן. כמובן, אין הכוונה שהחשן והציץ יהיו תמיד על גופו של אהרן, שהרי הוא צריך לישון או ללכת לצרכיו למקומות שאין ראוי להיות בהם עם החשן והציץ. לפיכך צריך להסביר שהמושג ‘תמיד’ המוזכר בהם מתייחס לא ללבישתו של אהרן, אלא לפעולתם של בגדים אלה, המכפרים על עם ישראל ומזכירים אותו לפני הקב”ה גם בזמן שאין הכהן לובשם, וכשיעור הכתוב: “לזכרון לפני השם תמיד”.לגבי קרבן התמיד והקטורת, לעומת זאת, משמעות המילה ‘תמיד’ אינה שהוא מוקרב כל הזמן, אלא שהוא מוקרב באופן עקבי -שחרית ומנחה בכל יום.
למילה ‘תמיד’ יש, אם כן, שתי משמעויות – תמידות לגבי החשן והציץ והתמדה עקבית לגבי קרבן התמיד והקטורת. מה לגבי המנורה? האם המנורה צריכה, כמו הציץ והחשן, לדלוק תמיד, או שמא המנורה צריכה, כמו קרבן התמיד, להיות מודלקת באופן עקבי כל לילה?
בשביל לענות על שאלה הזו עלינו לחשוב על משמעותו הכפולה של ה-‘תמיד’. התמיד של הציץ והחושן הם פעולות של הקב”ה, שרואה את הציץ והחשן ומכפר לנו על עוונותינו. אצל הקב”ה יכולה להיות תמידות שאין בה הפסקה כלל; וכמו שמצינו לגבי ארץ ישראל “ארץ אשר ה’ א-להיך דרש אתה, תמיד עיני ה’ א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”.
התמיד של קרבן התמיד והקטורת לעומת זאת, הם ‘תמיד’ים אנושיים. בן אדם לא יכול להתעלות ולהישאר כל הזמן באותה מדרגה; תמיד תבוא ירידה, הפסקה וכישלון. אבל הוא יכול לחזור על פעולת העליה בעקשנות ובהתמדה. יום – יום, בוקר וערב.
ובכן, התמיד הא-לקי הוא תמידות, ואילו התמיד האנושי הוא התמדה. לאחר הקדמה זו נוכל לענות על קושייתנו דלעיל – מהו אם כן התמיד של המנורה?חז”ל מלמדים שהמנורה ונרותיה הינם ‘עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל’. וכאן עולה השאלה החשובה –
האם השראת שכינה, האם המפגש של עם ישראל כולו, ושל כל אחד מאיתנו בפרט, עם הקב”ה, הוא דבר שמגיע כתוצאה מפעולה א-לקית של התקרבות, או שמא הוא מגיע כתוצאה מפעולה אנושית של התעלות. במילים אחרות, האם כדי לזכות בקרבת השם אני צריך לבטל את עצמי ואנוכיותי, לעשות פחות ולבטוח בה’ יותר, או שמא היפך הדבר – אני צריך דווקא להתאמץ ולהשתדל, לעשות את עצמי שותף פעיל של הקב”ה בעולם הזה, ולקחת אחריות על כל דבר שאני מבין שחשוב לו?
זוהי כמובן שאלה יסודית ביותר: האם השראת השכינה, שהקב”ה אומר לנו שתהא ‘תמיד’, היא באמת בתמידות, היא שם כל הזמן, ואני רק צריך להרפות מכל היומרות והגאווה האנושית לעשות בעצמי, ולהיפתח אליה, או אולי להפך, התמיד שהקב”ה קורא לנו הוא של התמדה אנושית של ניסיונות ועליות וירידות והצלחות וכישלונות?
ייתכן שאין תשובה מוחלטת על השאלות הללו, תשובה שתהיה נכונה לכל הזמנים ולכל האנשים. אבל פתח לתשובה נתנו לנו חז”ל בדבריהם המובאים על ידי הרמב”ן בפסוק הראשון של פרשתנו. חז”ל מקשים מן הכתוב האומר שהנר יהיה נר תמיד אל הכתוב האומר שהנר ידלק מערב עד בוקר, כלומר הוא לא יהיה דלוק ביום. התשובה לכך, אומרים חז”ל, היא שאת כל הנרות מדליקים רק מערב עד בוקר, והתמידות שלהם היא תמידות של עקביות; אבל הנר המערבי, שהוא הנר האמצעי, דולק תמיד, וההתמדה שלו היא התמדה ונצחיות. ואת הנרות כולם – נרות ההתמדה והעקביות, מדליקים מן הנר המערבי – נר התמיד והנצחיות.
כך אם כן גם בקרבתנו אל הקב”ה. בדרך כלל הקשר אליו תלוי במעשינו, ועל כן יש בו עליות וירידות, הצלחות וגם כישלונות; ומשכך חשובה בו העקביות, ערב ובקר וצהריים ובכל יום תמיד. אבל צריך לדעת שיש גם נר תמיד, קרבת תמיד שאינה באה מהפעולות שלנו, אלא מצדו יתברך – מהרצון שלו לתת לנו הזדמנות. “אהבתי אתכם, אמר ה'” נמסר לנו ביד מלאכי. אבל האהבה הזו אינה רק קיימת, אלא היא גם דורשת ותובעת. מהאהבה הזו, מההזדמנות הזו – מנר התמיד הזה, אנחנו נדרשים לשוב והדליק את הנרות שלנו – את המעשים שלנו – כל יום, כל שעה מחדש, לפני השם תמיד.
