הרב אלדד זמיר
אברך לשעבר בשיקגו (תש”ס – תשס”ב)
כיום משמש כראש חוג מחשבת ישראל במכללת ‘אורות’ וכרב קהילה בפתח תקווה
נפתח בבדיחה לא חינוכית שיש לחשוב ולחשב היטב הכיצד לספרה בקהילותיכם:
תיירת מבקרת ברחבת הכותל בירושלים, מסתכלת בעניין על המתרחש ורואה יהודי קשיש, שבדיוק מסיים להתפלל, מקפל את הטלית שלו ומתחיל ללכת משם. היא ניגשת אליו ושואלת: “האם אפשר לשוחח איתך לרגע?”.
עונה היהודי: “בבקשה”.
שואלת התיירת: “באיזו תכיפות אתה מתפלל ככה כאן?”.
עונה היהודי: “אני מגיע לכאן בכל יום מזה כבר ארבעים שנה”.
מסתקרנת התיירת: “ומה אתה מבקש בתפילתך?”.
משיב היהודי: “אני מתפלל שהיהודים והפלסטינים יחיו בשלום בלי מריבות ומלחמות ושילדינו יגדלו מתוך שלווה וביטחון”.
התיירת: “זה נשמע ממש נפלא שיש לך נחישות והתמדה כאלו! איך אתה מרגיש אחרי שאתה מתפלל ככה כבר ארבעים שנה?”.
עונה היהודי: “אני מרגיש כאילו אני מדבר אל הקיר”.
ובכן, אנו כמובן כן מאמינים בכוחה של התפילה, להלן ההוכחה מפרשתנו:
בפרשת השבוע אנו קוראים על מסעם של אברהם ושרה לגרר שם הם מעמידים פנים שהיא אחותו, כדי שלא יהרגוהו. המלך אבימלך לקח את שרה לארמונו. הקב”ה בא אל אבימלך בחלומו ומסביר לו את המצב ואבימלך אכן משיבה לאברהם, בתוספת מתנות וצ’ופרים. הוא טוען ל-“חוסר כוונת זדון” והם סוגרים בהודנה וסולחה. אלא שבינתיים הקב”ה העניש את אבימלך ואנשיו בעקרות. אברהם מתפלל להסרת העונש ואבימלך וחצרו מחלימים. לאחר זמן קצר נפקדה גם שרה ונולד יצחק החמוד.
הגמרא מסבירה שיש קשר בין שני המקרים: הזכות של אברהם, כשהתפלל על אבימלך, היא שהביאה להריונה של שרה. מכאן אנו לומדים ש“כל המתפלל על חברו ונצרך לאותו דבר, הוא נענה תחילה” (ציטוט מהזיכרון מבבא קמא).
ויש לשאול: מן המפורסמות הוא שלאברהם זכויות רבות באמתחתו, מדוע הוא נצרך לזכות זו של תפילה על אבימלך בכדי ששרה תיפקד? הרי הוא זה שגילה והזכיר לעולם את המונותאיזם. גמילות החסדים והכנסת האורחים שלו ידועים ברבים. את ניסיונות ה’ הוא צולח בהצטיינות, אחד אחרי השני, אז למה התפילה על אבימלך כ”כ ראויה לציון?
ויש לומר שמעשי חסד לעיתים קרובות מזכים בשכר מיידי. אם אתה נותן צדקה, אתה זוכה לתגמול אישי כלשהו מהשמחה וההערכה של המקבל. אם אתה מבקר מישהו בבית חולים, אתה זוכה לסיפוק מההנאה שלו מהביקור וכן הלאה.
אך תפילה היא פעולה הרבה יותר כפוית טובה. יתכן והמקבל אפילו לא מודע לכך שאתה מתפלל עבורו (ולפי האר”י הוא גם לא צריך לדעת). מסיבה זו, לתפילה של אברהם נלוותה זכות כה גדולה. אך נראה שיש סיבה נוספת, עמוקה יותר, לזכות הנגזרת מתפילה זו. כזכור, באותו הזמן אברהם היה בן 99 ושרה בת 89 שנים, וכמובן שהם רצו ילד משלהם באופן נואש.
ניתן אולי להבין אדם במצבו של אברהם אם היה חושב לעצמו: “עוד אני דואג ומשקיע אנרגיה ומשאבים בעקרותו של אבימלך ואנשיו הרי שתחילה עלי להתמודד עם עקרותה של אשתי. שאבימלך ידאג לצרותיו בעצמו”. חוסר האנוכיות של אברהם היה כזה, שהוא התעלם מהצרכים הלוחצים שלו על מנת להתפלל על אחר. אברהם לא נתן לצרותיו האישיות לעוור אותו בפני צרותיהם של אחרים.
זה מאד אנושי להרגיש הקלה כשמגלים שאחרים סובלים מאותה הבעיה שאתה סובל ממנה. זוהי בעצם אחת הסיבות להצלחה של קבוצות תמיכה (חשוב להדגיש שאין בדבריי שום רמז לביקורת על קבוצות תמיכה). אלא שלאדם מוסרי צריכה להיות התגובה ההפוכה – עליו להצטער כשהוא שומע שלאחר יש בעיה, גם אם היא דומה לשלו. בעצם, האמפתיה וההזדהות צריכות לגרום לצער שלו להיות אפילו רב יותר.
ישנו סיפור על הרב חיים הלברשטט, הרב’ה של צאנז שארגן איסוף צדקה לעניי צאנז. יום אחד אשתו התלוננה בפניו: “האם ידעת, שאותה אישה המבקשת ממך כסף כל שבוע, מכלה בעצם את כספי הצדקה על מעדני שלווים, ברווזים ושאר מותרות, שאנו אפילו לא יכולים להרשות לעצמנו להעלות על שולחננו”. רב חיים ענה: “באמת? אני שמח שאמרת לי. עכשיו, שאני יודע שיש לה צורך לאכול ברווז, אני אאסוף אפילו יותר כסף עבורה!”.
לסיום, הצעה מעשית, שניתנה ע”י הרב שטיינברג: אם יש לך בעיה כלשהי, אל תטבע ברחמים עצמיים, אלא חפש מישהו עם אותה בעיה והתפלל בעבורו. אם אנו ננהג כך, אולי נזכה לכך שהבעיה שלנו תיפתר, כמו שקרה לאברהם (ובעזרת ה’ יתברך, בקרוב, גם משאלתו של היהודי המבוגר מהכותל…).
שבת שלום,
אלדד
לתגובות: eczamir@yahoo.com
