הרב דוד פרי-חן
שליח לשעבר בשיקגו תשס“ט – תש“ע

 

בגדי כהונה

התורה, בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, מייחסת חשיבות לחיצוניותו של אדם, ובמיוחד לבגדיו. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בעובדה שהתורה מקדישה תשומת לב רבה לבגדי המשרתים בקודש, ומונה לפרטי הפרטים את ההלכות התלויות בהן. הכהן, מתכונן ומתכוונן לעבודתו על ידי לבישת בגדים, אשר מוכתבים לו בדיוק רב מסיני, החל מאילו בגדים עליו ללבוש, ועד לרמת הבד והצבע מהם מורכב כל בגד. ברור, כי אילולא היו הבגדים דבר בעל חשיבות בעיני התורה, היא לא היתה יורדת לרזולוציה הזו כאשר היא ציוותה על עבודת המקדש.

אך מעבר לדוגמאות ספציפיות בהן התורה מתייחסת לבגדים שונים, או מצווה עליהם, נראה שחשיבות הבגדים נובעת מעצם העובדה ששורשם של הבגדים נטוע בראשית, בפרשיית גן עדן. אדם ואשתו המתהלכים בגן, לא מרגישים צורך בבגד או כיסוי כלשהו, כאשר הבושה עודנה נעדרת. במציאות האידיאלית, שקדמה לחטא הקדמון בפרי עץ הדעת, אין צורך בבגד שיסתיר ויחצוץ, והגוף יכול להיות גלוי לחלוטין, בדיוק כשם שהקב”ה מתהלך בגן בגילוי פנים. רק לאחר החטא, מתעורר הצורך בבגד, לאחר שהאדם מתדרדר מהמציאות האידיאלית בה היה נתון. הבגד, אם-כן, מתואר כתופעה דיעבדית, ונצרך רק בעקבות החטא. מטרת הבגד הינה להסתיר ולכסות, לחצוץ בין אדם לאדם, ובין אדם לאלוקים, חציצה אשר לא היתה נצרכת בעולם אידיאלי.

על רקע תיאור בראשיתי זה של תופעת הבגדים, נחזור לרגע להתבונן בציווי על בגדי הכהונה. מתוך ראיית הבגד כתופעה דיעבדית, אשר נובעת ממציאות חסרה שלאחר החטא, נראה הציווי על בגדי הכהונה מעט תמוה. אם כל מטרת הבגד היא להסתיר ולכסות, מדוע יש צורך בבגדים ייעודיים לעבודת הקודש?! דיינו אם יתלבש הכהן בצניעות הראויה, בחינת האיסור “ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו” (שמות כ כב), ובכך יסתיים תפקידו של הבגד. מדוע לנו בגדי לבן ובגדי זהב, מצנפת ומעיל וכל זאת רק על מנת לכסות את הדרוש כיסוי?

אלא, שבציווי על בגדי הכהונה, מתעלים הבגדים לתפקיד אחר מאשר יועד להם בפרשת גן עדן. אם לאחר החטא ממהרים אדם ואשתו לעטות עליהם בגדים על מנת להסתיר ולכסות, הכהן לובש בגדים על מנת לחשוף ולגלות. הבגד, כפי שהוא מתגלה בעבודת המקדש, יכול לא רק להסתיר את הלובש אותו, אלא גם לחשוף את הנסתר שבו.

ניתן למצוא לכך שלל דוגמאות. יעקב, האיש התם יושב האוהלים, מגלה שגם בו יש מעט מן העשו, על ידי לבישת בגדו של אחיו, השעיר. מהותו הנסתרת מתגלה ברגע שהוא נכון גם ללבוש בגדים אחרים. אלישע לובש את אדרתו של אליהו לאחר עלותו השמימה, ורק אז נחה רוח אליהו עליו. ביכולתו של הבגד לחשוף מהות פנימית, נסתרת. אך מעבר לכל דוגמה, עינינו הרואות מסביבנו במציאות החיה שכשם שפרצופיהם שונים, כך בגדיהם שונים, וכל אדם מציג ומביע את עצמו בצורה שונה ומיוחדת דרך בגדיו.

כך גם לגבי בגדי הכהונה. גם הבגדים הללו נועדו לגלות יותר מאשר להסתיר. התוכן אותו מביעים הבגדים מוגדר בפירוש בפסוקים, בשני מילים בלבד: “ועשית בגדי-קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת” (שמות כח ב). מצד אחד, ‘כבוד’ – כנגד העם שנמצא מחוץ לקודש, שרואה את כבודם של הבגדים ושותף בכך גם לעבודת הקודש והמקדש. על ידי הבגדים, הכהן מתרגם את עולמו הפנימי הנעלה לעם הנאסף סביבות המקדש, תוכן שאולי לא היה יכול להיקלט מבלי הבגדים. מצד שני, ‘תפארת’ – מצד הכהן עצמו ולעצמו, גם מבלי שאף אחד אחר יראה.

הגמרא אומרת, שללא בגדי כהונה עבודת הכהן היא עבודה זרה:

“אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי אלעזר בר’ שמעון: ‘וחגרת אותם אבנט’ בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששימש במיתה” (סנהדרין פג ע”ב)

הכהן הנכנס אל הקודש נדרש להביא לידי ביטוי את עולמו הפנימי. אין זו רק עבודה פנימית שסגורה בתוך עצמה, אלא עבודה הפונה כלפי חוץ, אל המציאות כולה. הכניסה אל הקודש חסרה, אם אין היא משפיעה על המציאות החיצונית. כניסתו של הכהן אל הקודש, נועדה כדי להביא את הקודש החוצה, ולהשפיע ממנו על המציאות כולה, דרך בגדי הכהונה אותם הוא מחויב ללבוש.

נראה, שכך הוא גם לגבי כל כניסה אל הקודש, גם ללא בית-מקדש. אדם הבוחר להיכנס ולהתמסר לעולם רוחני ופנימי, אמור לכוון כניסה כזו להשפעה מן הפנים החוצה, וללא כוונה כזו, משהו בכניסה אל הקודש יהיה חסר. לעומת זאת, התקדשות המלווה בלבישת בגדים, וברצון להביא משהו מן הקדושה אל עולם החול, עליה נאמר שהיא לכבוד ולתפארת.