על צלילה במעמקי המשפטים, ושותפות עם הבורא
מאת רחל זיכרמן
שליחה במוסקבה
בחופשת חורף האחרונה היינו בעיר השמש, הדגים והצוללנים. אילת. כשישבנו על שפת הים, הגיעה קבוצת מתלמדים עם מדריך. לפני כניסתם למים הם קיבלו תדרוך מדוקדק ומפורט. בין השאר, אמר להם המדריך: אם אתם רוצים לשמור על הריאות שלכם שלא תתפוצצנה, זכרו!, עליכם לעלות בקצב של בועות האויר היוצאות מגופכם. עליה בקצב מהיר יותר גורמת לפיצוץ הריאות.
הם צללו, ואני צללתי עם המשפט שאמר המדריך. החיים שלנו דינאמים, שוצפים, גועשים. למי יש זמן לתת את הדעת לקצב העליה מהמים? מי שת ליבו לשינויים ותמורות רוחניים? אנחנו צפים על פני הגלים, נתונים לחסדי הרוח.בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, צללנו לעומק רוחני אדיר ונדיר. ראינו את הקולות ושמענו את הברקים. התכוננו והתקדשנו. ובדיוק ברגעים הקדושים של רוחניות נדירה, מגיעה לה פרשת משפטים. פרשה שנראית לנו שייכת לפקולטה באוניברסיטה ללימודים גבוהים. פרשה השייכת לאנשים שעסוקים בהבלי העולם הזה.
כיצד יתכן שפרשת משפטים מגיעה כהמשך ישיר לפרשת יתרו העוסקת בפסגת הרוחניות של העם היהודי? האין זאת עליה מהירה מידי לחיי המעשה? מדוע התורה לא נתנה לנו זמן להשתעשע בעומק הרוחני של מתן תורה, לפחות עוד פרשה אחת?הרב וינברג, שהיה ידוע בחכמתו, פקיחותו ושנינותו, שוחח עם חבורת “אוהבי ישראל”. בשיחתם הטיחו ברב, כי אנחנו אשמים באנטישמיות נגדנו. לו אנחנו נפורר את המחיצות שסביבנו, אזי יאהבו אותנו יותר. הקשיב הרב וביקש דוגמא. אמרו לו בני שיחו: “כשנערך אצלכם דין ומגיע קיסר חשוב, חכם, רם מעלה ונשבע שיתן עדות נאמנה, אינכם מוכנים לקבל את עדותו. אך אם יכנס לאולם הדיונים עגלון מסכן, שקרוא וכתוב אינו יודע, וכל מעלתו, שנולד לאם יהודיה – מייד תאותו לקבל את עדותו.”
“אם זאת הסיבה לאנטישמיות, אתן לכם דוגמא חזקה יותר” אומר הרב, כשתלמידיו סביבו מנסים לרמוז לו שאולי עדיף לסיים את הוויכוח כעת ולא לתת דוגמאות נוספות… “שקיעת החמה מתקרבת, ומתקבצים תשעה יהודים לתפילת מנחה. חסר לנו אחד על מנת להתחיל. נכנס קיסר חשוב, מכובד, עשיר. נקבלו להשלים מניין?” עונים לו ברי שיחתו – “לא!” “והנה, מגיע עגלון מרושל, פשוט שמלבד להאכיל את סוסיו בקש אינו יודע לעשות מאומה. מיד אנחנו מתחילים בתפילה. הנה לכם אנטישמיות, והדרת שרים לא יהודיים”. מייד אמרו לו “כבוד הרב, הדוגמא שנתת מתקבלת על דעתנו. אין חולק, שבטקס יהודי, פולקלור שעובר במסורת מקדמא דנא אתם משתפים רק יהודים” “הנה, אמרתם את התשובה בעצמכם” המשיך הרב ואמר “אצלנו, אין הבדל בין תפילה לבין עריכת דין ומשפט. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. לאלו ואלו אנחנו מצרפים ומשתפים רק את בני עמנו”.“וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” – רש”י שם: “כל מקום שנאמר ‘אלה’, פסל את הראשונים. ‘ואלה’ – מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני”.
פרשת המשפטים היא המשך ישיר של צלילה ברוחניות לאחר קבלת עשרת הדיברות. אף המשפטים נאמרו בסיני.
גם האור החיים הקדוש, ורבי אליהו מזרחי, הרא”ם, מביאים שכל המצוות ניתנו לעם ישראל בקולות ובברקים, בדיוק כמו שנתנה התורה. ומכאן אנחנו מבינים שהמשפטים מקורם מסיני, ועלינו לקיימם גם אם לא נבין את הטעם או את השכר.בורא עולם רוצה, שנתחבר למצוותיו ולעבודתנו בעולם הזה, שווה בשווה. הוא ואנחנו אנחנו והוא. חצי חצי בדיוק. אך מי יכול להעיד על עצמו שהוא חולק את חייו במשותף עם ה’? ומהיכן הנחת היסוד שעלינו לחיות חיי שיתוף?
וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל הַמִּזְבֵּֽחַ. וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה’ נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע. וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת ה’ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כׇּל הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה” (שמות, כ”ד, ה’-ח’).
משה רבנו בונה מזבח וזובח זבחים. מה הוא עושה עם הדם? חציו שייך לקודשא בריך הוא, וחציו שייך לעם ישראל. את הדם השייך לה’ הוא מתיז על העם, ואת הדם השייך לישראל הוא זרק על המזבח. מי חילק את הדם, וכיצד ניתן לחלק נוזלים בדיוק שווה בשווה, ומהו הרעיון של חיי השיתוף?
מביא מדרש רבא: רבי יהודה אמר הדם נחלק מאליו. רבי נתן אומר נשתנה מראהו, חציו שחור וחציו אדום. בר קפרא אומר, מלאך ירד בדמותו של משה, וחלקו. רבי יצחק אומר, בת קול יצאה מהר חורב והכריזה על מידת הדם. אמר רבי ישמעאל שמשה ידע איפה זה בדיוק חצי.
הם צללו, ואני צללתי עם המשפט שאמר המדריך. החיים שלנו דינאמים, שוצפים, גועשים. למי יש זמן לתת את הדעת לקצב העליה מהמים? מי שת ליבו לשינויים ותמורות רוחניים? אנחנו צפים על פני הגלים, נתונים לחסדי הרוח.בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, צללנו לעומק רוחני אדיר ונדיר. ראינו את הקולות ושמענו את הברקים. התכוננו והתקדשנו. ובדיוק ברגעים הקדושים של רוחניות נדירה, מגיעה לה פרשת משפטים. פרשה שנראית לנו שייכת לפקולטה באוניברסיטה ללימודים גבוהים. פרשה השייכת לאנשים שעסוקים בהבלי העולם הזה.
כיצד יתכן שפרשת משפטים מגיעה כהמשך ישיר לפרשת יתרו העוסקת בפסגת הרוחניות של העם היהודי? האין זאת עליה מהירה מידי לחיי המעשה? מדוע התורה לא נתנה לנו זמן להשתעשע בעומק הרוחני של מתן תורה, לפחות עוד פרשה אחת?הרב וינברג, שהיה ידוע בחכמתו, פקיחותו ושנינותו, שוחח עם חבורת “אוהבי ישראל”. בשיחתם הטיחו ברב, כי אנחנו אשמים באנטישמיות נגדנו. לו אנחנו נפורר את המחיצות שסביבנו, אזי יאהבו אותנו יותר. הקשיב הרב וביקש דוגמא. אמרו לו בני שיחו: “כשנערך אצלכם דין ומגיע קיסר חשוב, חכם, רם מעלה ונשבע שיתן עדות נאמנה, אינכם מוכנים לקבל את עדותו. אך אם יכנס לאולם הדיונים עגלון מסכן, שקרוא וכתוב אינו יודע, וכל מעלתו, שנולד לאם יהודיה – מייד תאותו לקבל את עדותו.”
“אם זאת הסיבה לאנטישמיות, אתן לכם דוגמא חזקה יותר” אומר הרב, כשתלמידיו סביבו מנסים לרמוז לו שאולי עדיף לסיים את הוויכוח כעת ולא לתת דוגמאות נוספות… “שקיעת החמה מתקרבת, ומתקבצים תשעה יהודים לתפילת מנחה. חסר לנו אחד על מנת להתחיל. נכנס קיסר חשוב, מכובד, עשיר. נקבלו להשלים מניין?” עונים לו ברי שיחתו – “לא!” “והנה, מגיע עגלון מרושל, פשוט שמלבד להאכיל את סוסיו בקש אינו יודע לעשות מאומה. מיד אנחנו מתחילים בתפילה. הנה לכם אנטישמיות, והדרת שרים לא יהודיים”. מייד אמרו לו “כבוד הרב, הדוגמא שנתת מתקבלת על דעתנו. אין חולק, שבטקס יהודי, פולקלור שעובר במסורת מקדמא דנא אתם משתפים רק יהודים” “הנה, אמרתם את התשובה בעצמכם” המשיך הרב ואמר “אצלנו, אין הבדל בין תפילה לבין עריכת דין ומשפט. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. לאלו ואלו אנחנו מצרפים ומשתפים רק את בני עמנו”.“וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” – רש”י שם: “כל מקום שנאמר ‘אלה’, פסל את הראשונים. ‘ואלה’ – מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני”.
פרשת המשפטים היא המשך ישיר של צלילה ברוחניות לאחר קבלת עשרת הדיברות. אף המשפטים נאמרו בסיני.
גם האור החיים הקדוש, ורבי אליהו מזרחי, הרא”ם, מביאים שכל המצוות ניתנו לעם ישראל בקולות ובברקים, בדיוק כמו שנתנה התורה. ומכאן אנחנו מבינים שהמשפטים מקורם מסיני, ועלינו לקיימם גם אם לא נבין את הטעם או את השכר.בורא עולם רוצה, שנתחבר למצוותיו ולעבודתנו בעולם הזה, שווה בשווה. הוא ואנחנו אנחנו והוא. חצי חצי בדיוק. אך מי יכול להעיד על עצמו שהוא חולק את חייו במשותף עם ה’? ומהיכן הנחת היסוד שעלינו לחיות חיי שיתוף?
וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל הַמִּזְבֵּֽחַ. וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה’ נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע. וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת ה’ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כׇּל הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה” (שמות, כ”ד, ה’-ח’).
משה רבנו בונה מזבח וזובח זבחים. מה הוא עושה עם הדם? חציו שייך לקודשא בריך הוא, וחציו שייך לעם ישראל. את הדם השייך לה’ הוא מתיז על העם, ואת הדם השייך לישראל הוא זרק על המזבח. מי חילק את הדם, וכיצד ניתן לחלק נוזלים בדיוק שווה בשווה, ומהו הרעיון של חיי השיתוף?
מביא מדרש רבא: רבי יהודה אמר הדם נחלק מאליו. רבי נתן אומר נשתנה מראהו, חציו שחור וחציו אדום. בר קפרא אומר, מלאך ירד בדמותו של משה, וחלקו. רבי יצחק אומר, בת קול יצאה מהר חורב והכריזה על מידת הדם. אמר רבי ישמעאל שמשה ידע איפה זה בדיוק חצי.
נמצאנו למדים, שקודשא בריך הוא, ישראל, ואורייתא חד הם המורכבים מחצי חצי מדויק. הרגשת השייכות האבסולוטית לריבונו של עולם מחייבת אותנו באהבתו אליו ובהתקרבותנו אליו, וממילא נקרב ונגיע לגאולה השלימה.
שבת שלום!
