הרב אבי גולדברג
ראש כולל לשעבר בממפיס (תשס”ט-תשע”א)
כיום מחנך בבית הספר התיכון “הימלפרב” בירושלים
קידוש החומר
התורה מצווה על הקמת משכן, ובתוכו כלי קודש. לאדם המודרני הציווי הזה הוא קשה? האם אמנם יש כאן ציווי על בית לה’? גם שלמה המלך ביום חנוכת המקדש אומר:
“כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹקִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ–אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי…” (מלכים א’, ח’, פס’ כ”ז)
האמנם הקב”ה צריך בית? האמנם עבודת ה’ צריכה להיכנס לתוך ממדים פיזיים, להקרבת קורבנות, ולארון שבו נמצאים הלוחות?
ישנה תורה של ר’ נחמן (ליקוטי מהור”ן תניינא תורה קט”ז) בה הוא מספר על כך שבעת ביקורו בארץ סיפרו לו חסידים שעלו ארצה שהם לא יכלו להאמין שאכן ארץ ישראל הינה ארץ פיזית, ככל הארצות. הם דמיינו ש”שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי, לפי גודל קדושת ארץ ישראל המובא בספרים… על כן לא היו יכולין לצייר לעצמן בעיניהם שארץ ישראל יהיה בזה העולם.” ר’ נחמן מאריך שם בתיאור העפר של ארץ ישראל, שהינו “במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש…”.
בסיכום התורה כותב ר’ נחמן כך – “כי הוא עניין נצרך מאוד לכמה עניינים, שבני אדם נבוכים בהם בטעותים. כי יש טועים סוברים, שצריכין להכיר את הצדיק או שאר דבר בקדושה… שיהיה משונה בדמותו ובתנועותיו דייקא, ובאמת לא כן הוא.”
מי שיושב בארץ ישראל יודע שלצד קדושתה הגבוהה של הארץ, היא קיימת גם בגשמיות. בארץ מתקיימים חיים ארציים, כלכלה ומסחר, חינוך ובריאות, הפגנות ובחירות לשלטון. כל ההתנהלות הזאת איננה סותרת את הקדושה, אלא היא הבסיס שלה. הקדושה בעולם הזה איננה מנותקת מן הגשמיות, אלא רוכבת עליה, ושוכנת בה.
הקב”ה מצווה אותנו – “ויקחו לי תרומה…”, “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי” – ואם כך נשכיל לעשות, מתוך כוונה טובה ונדבת לב, אזי בע”ה הקב”ה ישכון בתוכנו. שכינתו של הקב”ה הינה פרי המעשה הגשמי בעת שהוא מלווה בכוונות הטובות שלנו. העם אשר אוסף את התרומה הזאת, מלא מתח וציפייה – האם הקב”ה בסופו של דבר ישכון כאן? האם בתוך החומרים הללו, אלו שיוצרים את הארון והמנורה, את השולחן המזבח והמשכן כולו, האם כאן ישכון ה’? וביום השמיני של המילואים, יום חנוכת המשכן, עומד כל העם בציפייה ובהתרגשות העצומים ומחכה לגילוי השכינה, כאן בעולם הזה, בתוך החומר. במילים מעטות, אך מלאות משמעות, מתארת התורה את הרגע בו רואה העם את ההוכחה לשכינתו של הקב”ה
“וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם”. (ויקרא ט’, כ”ד)
בכל מעשה שלנו, עלינו לזכור כי אמנם אנחנו פועלים בעולם הזה, מתוך החומר, אך בחומר הזה אנחנו יכולים להביא השראת שכינה לעולם. אותו הכסף שיכול לגרום לתאווה, לגאווה, לגניבה וכו’, יכול לשרת גם את בית המקדש או ענייני קדושה אחרים. אותם ענבים מייצרים יין לשם שתייה במועדונים ובמסיבות שחיתות וזימה, מייצרים גם יין לניסוך על גבי המזבח, לקידוש שבתות וחגים ולברכה ושבח לקב”ה בעת חתונה או ברית מילה. השאלה איננה רק מהו החומר, אלא מה אנחנו יוצרים ממנו, והאם אנחנו משכילים להביא את שכינתו של הקב”ה על ידו?
הגמרא במגילה (י’:) אומרת ש”מסורת בידינו מאבותינו שמקום ארון אינו מן המידה”, וכמו שרש”י מסביר – “אינו אוחז למעט מידת קרקע לכל צדדיו כלום”. משמעות הדברים היא שלמרות שהארון היה בגודל של אמתיים וחצי אורך ואמה וחצי רוחב, כאשר מדדו מצדדי הארון ועד לקיר של קודש הקודשים, התברר שהארון לא הקטין כלל ולא תופס מקום, וכאילו שהוא לא שם. מסורת זו (לצד תיאורים נסיים נוספים), מלמדת אותנו על היחס לבית המקדש. מצד אחד ישנו בית, עם מידות פיזיות מדויקות, עם חומרים ועם צורה גשמית. אך בה בעת, אם ההכנות הנפשיות ונדבת הלב נעשתה כשורה, הבית הגשמי הזה הוא כולו רוחני, עד שהלב שלו, ארון הברית, אותו ארון המכיל ומשמר את הלוחות של מעמד הר סיני, “אינו מן המידה”. הארון, הממשיך את העדות על מעמד הר סיני לכל הדורות (רמב”ן), הוא מצד אחד גשמי, אך מצד שני בעל תכונות רוחניות שאינם תופסים שטח ומידות פיזיות.
סיפור מגילת אסתר, המתרחש בחורבן שבין בית המקדש הראשון לשני, מצאו חז”ל עשר משתאות, וכנגדם תיקנו מצוות משתה בפורים. המשתאות בשושן היו משתאות של זימה ושל רשעות, וכנגדם אנו שותים משתאות של קדושה.
אל לנו לחשוב שקיומה של ארץ ישראל פוטר אותנו מחובתנו להתאמץ ולהחיל קדושה בארץ, כמו שקיומו של בית המקדש איננו ערובה לכך שאכן אנחנו פועלים בקדושה.
בכל שבת אנו שרים את פיוטו של ר’ שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת לפני כ-500 שנה, ובין היתר אנו שרים – “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה”. ר’ שלמה אלקבץ האיר לנו את תפקידו המלא של המקדש, של ירושלים – “מקדש מלך” אבל בה בעת – “עיר מלוכה”. בל נחשוב שהמקדש הינו משהו המנותק מן העולם הזה, איזה יצירה רוחנית מובדלת מהחומר. ההפך הוא הנכון, בבית המקדש ישבה הסנהדרין הדנה בדיני איש ואישה, בדיני נפשות ונזיקין ובכל ענייני העולם הזה.
כשנשכיל להבין את עומק החיבור בין המקדש מלך, לעיר המלוכה, אז נזכה בע”ה בקרוב ממש ל”ושכנתי בתוכם” בכל המעשים שלנו, ובייחוד בבית המקדש.
