בשלהי בית המקדש השני, בתקופת הרומאים, הייתה מחלוקת קשה בעם ישראל בין החכמים לבריונים. חכמים ביקשו לעשות שלום עם הרומאים, והבריונים לא הסכימו. גם הצעת הבריונים לצאת למלחמה נגד האויב נתקלה בסירוב מוחץ של החכמים בטענה שאין סיכוי לנצחם. תפשו הבריונים “יוזמה” והחליטו, שאם אין הסכמה אנו “נשרוף את הבירה”. ואמנם שרפו את כל מחסני התבואה שיכלו להספיק עוד לשנים רבות. לא עבר זמן רב, והרעב החל לכרסם, גם לאנשים עשירים מאוד. נתמקד במאמר זה, בסיפור המובא במסכת גיטין (דף נ”ו, עמוד א’), שבו מתואר מצב מאוד קשה, הממחיש עד כמה הרעב היה כבד מנשוא, להלן תרגום חופשי (מארמית) של הסיפור: מרתא בת בייתוס, האישה העשירה ביותר בירושלים, שלחה שליח לשוק וביקשה ממנו שיקנה סולת. הלך ולא מצא בכל השוק את המבוקש, חזר לגבירתו ואמר לה: סולת לא מצאתי, לחם מפת נקייה מצאתי (לחם לבן). אמרה לו: לך וקנה לי. עד שהגיע לשוק, אזל גם הלחם הלבן, חזר לביתה ואמר: לחם לבן לא מצאתי, אך לחם העשוי מפת קיבר מצאתי (לחם שחור). אמרה לו: לך וקנה לי. שוב הלך, ושוב אזל גם הלחם השחור. חזר וסיפר לה: אמנם לחם שחור לא מצאתי, אך קמח שעורים מצאתי. שוב חזרה ואמרה לו: לך והבא לי את הקמח.
בעוד העבד הולך, כנראה שהרעב גבר מאוד, חלצה נעלה ואמרה לעצמה: אלך ואבדוק בעצמי, אולי אמצא דבר מה לאכול. בלכתה בדרך, דבק לרגלה צואת בהמה, ומתוך שמרתא בת בייתוס הייתה איסטניסית גדולה מאוד, היא נגעלה כל כך, עד שגרם למותה. עד כאן הסיפור המזעזע, שבו מתואר עד כמה הידרדר המצב במהירות עצומה, שכל פעם שהעבד נשלח למצוא דבר מאכל שהיה בשוק, כבר אזל המוצר ונשארו רק דברים פחותי ערך יותר. הסיפור מעלה מספר תהיות: מדוע העבד לא הפעיל קצת ראש גדול, ומשראה פעם ופעמיים את ההידרדרות הגדולה לא קנה כבר בעצמו את המוצר השווה פחות? ומנגד, מדוע מרתא בת בייתוס בעצמה לא הנחתה את עבדה להפעיל ראש גדול, ולקנות מה שבה ליד, העיקר להפיג את הרעבון הגדול ששרר בביתם? נראה, שהבעיה הייתה ”ברמת החיים” שבה היא חיה במשך חייה. היא הייתה רגילה לאכול רק סולת, מאכל משובח ומתאים ל”עשירון העליון” וכלל לא העלתה על דעתה שייתכן משהו אחר. לא הייתה רגילה להסתפק במועט. לא הייתה רגילה לומר תודה על מה שיש, תמיד שאפה לקבל עוד ועוד, וגם כאשר היה לה, תמיד ביקשה עוד. היא כנראה לא למדה את המשנה במסכת אבות (פרק ד’ משנה א’)
בן זומא אומר…: איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכ”ח): יְגִיעַ כַפֶּיָך כִי תֹאכֵל אַשְֶׁריָך וְטֹוב לְָך,
אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא … הגמרא בדפים אלו, מתארת בסיפורים נוספים מהם הגורמים לחורבן בית שני, שהסיפור הידוע ביותר הוא על קמצא ובר קמצא, מפאת
חוסר מקום לא נפרטו (תואר בהרחבה במאמר אחר “תשעה באב – ענווה לא רצויה”, תשע”ג) . המסר הגדול בכל הסיפורים שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם ששררה בעם, ואף החכמים שראו את כל זאת – לא מיחו בידם.
אך אם נתמקד במסר מהסיפור שתואר לעיל, ניתן לומר שלא רק שנאת חינם הייתה באותה תקופה, אשר כאמור גרמה והביאה את החורבן , אלא גם חוסר גדול בהכרת הטוב. אדם היודע לומר תודה על מה שמקבל, אדם כזה, למרות שמצבו מדרדר, אין הוא בועט בכל, אלא מקבל את מה שיש ומודה על כך לריבונו של עולם. מידה זו הייתה חסרה בעם ישראל, ואולי ניתן לומר שהיא היא המקור והשורש
לשנאת חינם.
מהו המסר?
לומר תודה כל בקר מחדש לבורא עולם הפוקח עורים, סומך נופלים, זוקף כפופים, מלביש ערומים, שעושה לנו כל צרכנו ונותן לנו כוח לקום. לומר מידי פעם תודה להורים שלנו שדאגו לכל מחסורינו, חסרו שעות שינה רבות בעבורנו, השקיעו זמן, כוח, כסף ומרץ רב בגִ ידולנו. לא להתבייש להודות לילדינו כאשר הם עושים עבורנו דבר מה. להודות לרופא המטפל, לנהג האוטובוס המסיע אותנו לעבודה, אף למורָה של ילדינו שמשקיעה כוחות לא מעטים בשמירת הסדר ובחינוכם, לבן זוג שהכין ארוחת צהרים דשנה וטעימה… פעמים, המצב נראה לנו “לא הכי הכי”, אך במחשבה שנייה ושלישית נוכל להיווכח קצת אחרת: הבלגן בבית “מטריף” אותנו – אך הוא קיים
בזכות העובדה שיש לנו ילדים, וזו שמחה גדולה. חשבון החשמל הגבוה “משגע” אותנו, אך משמעות הדברים שחם לנו בחורף ונעים בקיץ. ערמת הכביסה שאף פעם לא נגמרת “מוציאה אותנו מדעתנו” אך משמעות הדבר שיש לנו מה ללבוש …וכן הלאה וכן הלאה. ה”רע” בעצם מלמד אותנו על דברים טובים מאוד אשר קורים לנו!
כמה עצות בנושא:
• בור ששתית ממנו – אל תזרוק אבן לתוכו (להישמר מאוד מכפיות טובה).
• הכרת הטוב, שעליה אנו מדברים, היא תולדה של נתינה – אדם הנותן משלו, מגיע בסופו של דבר למידת הכרת הטוב. (בשם הרב
דסלר, מגדולי בעלי המוסר בדורו, נפטר לפני כשבעים שנה).
• האופן המשמעותי ביותר להעברת מסרים בכלל, ומסר של הכרת הטוב, בפרט לילדינו, חניכינו ותלמידינו, הוא הדוגמא האישית.
מודים אנחנו לך… על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך, שבכל עת, ערב ובקר וצהרים.
