הרב אייל גריינר
ראש הישיבה טפחות
בפרשת השבוע יעקב אבינו נפגש עם המלאך, והתורה מתארת את סוף המאבק: “וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו”. תוצאת הנגיעה שנגע המלאך בכף ירך יעקב היא “ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו”, ובהקשר לכך אומרת התורה: “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה”.
וצריך להבין מה משמעותה של אותה נגיעה? מדוע הנגיעה הייתה דווקא בכף הירך? ומדוע דווקא בגיד הנשה שבכף הירך? וכן יש להבין מדוע המאבק של יעקב עם המלאך והתוצאות של המאבק מתרחשים דווקא לפני וכהקדמה לפגישתו של יעקב עם עשו?
ונראה לבאר שבמקום הירך מצוי השריר החזק ביותר והוא שמאפשר ומייצג את עמידתו של האדם על הקרקע ואת יכולתו של האדם לנוע ולהתקדם.
שרו של עשו הנאבק עם יעקב מנסה לגרש את יעקב מהקרקע, שהרי כך הייתה החלוקה בין יעקב לעשו בברכת יצחק אביהם, שיעקב יזכה בעולם הבא ועשו בעולם הזה. והעובדה שיעקב אבינו חוזר עם כל כך הרבה מקנה וממון גורמת לשרו של עשו להיאבק בו ולנסות לגרום לכך שלא תהיה ליעקב אחיזה בקרקע.
ואכן שרו של עשו מצליח בכך באופן חלקי, ומנתק את הכוחות העצומים של שריר הירך מחיבורם לגוף כולו. ואם נדייק יותר נראה ששרו של עשו מצליח לנתק בין השריר לעצם (שכן החיבור בין השריר לעצם נעשה באמצעות הגידים).
ויוותר יעקב לבדו – למה?
שאלה נוספת הקשורה אף היא בעניין זה היא מדוע בניו של יעקב לא הלכו עימו בשעה שהוא חזר אל מעבר לנחל יבוק? מדוע בשעות הרות גורל אלו בניו לא הלכו עמו? ואכן כמה מגדולי מן הפרשנים הראשונים סבורים שזוהי הסיבה שנאסר על בני ישראל לאכול את גיד הנשה, על מנת שנזכור את האופן הלא מתוקן שנהגו בניו של יעקב עם אביהם. וזו לשון דעת זקנים: “על כן שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה, והוזק על ידם בגיד הנשה…”
ויתכן להסביר את התנהגות בניו בידיעה (כפי שמעידים חז”ל בגמרא מסכת חולין בדף צא) שיעקב אבינו הלך לעסוק ב-‘פכים קטנים’, כלומר יעקב הלך להתעסק בענייני ממון ורכוש, ובניו חשו שההתעסקות בפכים קטנים לא תואמת את מעלתם וגדולתם, שהרי הם צריכים לעסוק בעניינים רוחניים עליונים ולא לפנות לפכים קטנים.
כלומר, אי ההליכה של בני יעקב עם אביהם נעוצה בתפיסת עולם המחנכת לניתוק בין החומר לרוח, בין הקדושה העליונה לאופן הופעתה במציאות. ודבר זה הוביל לכך שהמלאך הצליח לפגוע בחיבור שבין הכוחות החיוניים, הכלכליים, החומריים, שהם הכוחות המעניקים לאדם חיבור ועמידה בארץ, לבין חלקו העליון של הגוף המייצג את הצד הרוחני העליון.
בקרב שבין שרו של עשו ליעקב התברר שאין לעשו שום יכולת לפגוע בחלקים של יעקב המייצגים את האידיאלים העצמיים והבסיסיים, האידיאלים האלוקיים שנושא עם ישראל בתוכו. וכן גילה שאין לו שום יכולת לפגוע בכוחות החיוניים, הכלכליים והביטחוניים של ישראל.
אך מנגד, יש לעשו את היכולת, לפחות באופן זמני, לפגוע בחיבור שבין הכוחות הללו, בגיד, המכונה גיד הנשה – שפירושו הוא גיד השכחה.
לפי דברינו נמצאנו למדים כי האיסור על אכילת גיד הנשה נועדה להזכיר לנו את חטא הניתוק שבין הרוח לחומר ואת החיוב של החיבור ביניהם. אם נאכל את גיד הנשה אנו עלולים לשכוח את הכוח המחבר והמאחד בין שתי הכוחות שבאומה.
מובן היטב כי גם עשו עצמו מבין שאין בכוחו לפגוע ביעקב ולכן הוא כלל לא מנסה להילחם ביעקב. אדרבה התנהגותו הינה הפוכה והוא אף מרעיף עליו חיבוקים ונשיקות, מציע לו להצטרף עימו להליכה משותפת ואף מציע להחזיר ליעקב את המתנות החומריות שזה שלח לו. עשו מבין שהמקום היחיד שהוא יכול לפגוע ביעקב הינו בהשכחת הקשר שבין הגוף לנשמה, שבין המדינה לקדושה. ולכן יעקב מסרב בתוקף ללכת איתו ולקבל ממון שהיה בידי עשו, כי הוא מבין שאסור להשכיח ולפגוע בקשר שבין הממון לקדושה.
נאחוז כולנו במידתו של יעקב אבינו ונפעל לאחד בחיינו ובתורתנו את מגמת הקישור והחיבור בין שמיים וארץ בין קודש לחול ובין חומר ורוח.
