הרב יחזקאל יעקבסון
ראש ישיבת ההסדר שעלבים
איש כברכתו ברך אותם
“וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם”
(בראשית מט, כח)
סודו של היחיד
אם נשאל ילד מהו המשפט שהכי מעצבן אותו? או איזו אמירה של הורים או מורים הוא הכי שונא לשמוע? הוא בוודאי יענה משהו בסגנון: למה אינך מתנהג כמו אורי או דני? או, למה הציונים שלך נמוכים מהציונים שמקבל אחיך?! וכדומה.
המשפטים הללו מקוממים כל נער וכל ילד, ובצדק! משום שאף אחד מאיתנו לא אמור להיות כמו…
אסור למחנך לערוך השוואות!
כל ואחד מאיתנו ניחן באישיות משלו, אופי ייחודי, תכונות וכישרונות המייחדים ומבדילים אותו מכל שאר האנשים שמסביבו. כשם שיצר רבש”ע לכל אחד טביעת אצבע ייחודית, כך ממש כל אחד מאיתנו נתברך בחותם משלו – מין טביעת אצבע נפשית ורוחנית, המייעדת אותו להטביע את חותמו הייחודי בעולמנו.
בעולם בו אנו חיים, אנשים נמשכים לחיקוים. הם שואפים לחקות את מי שהם מחשיבים כ”מודלים” מוצלחים. הם מנסים להיות כמו…
לצערנו, אף אנשים העוסקים בחינוך ולעיתים אף מוסדות שלמים, נכשלים בכך. הם מנסים לכוון ולייעד את כל החניכים לאותו נתיב ומסלול, וחלקם אף מתגאים בכך שכל תלמידיהם נראים ומתנהגים באופן דומה.
יש לדעת שזו טעות חמורה. אין כאן לא חינוך ולא הכוונה, אלא אדרבה, נוצרת בעיה גדולה.
אני אני ואתה אתה
מספרים על ר’ זושא מאינפולי, שהייתה שגורה בפיו האמרה הבאה: כשאגיע לאחר מאה ועשרים לעולם הבא ואתייצב בפני בי”ד של מעלה, אינני מתיירא אם ישאלוני מדוע זושא לא היה כמו אברהם אבינו, כי על שאלה זו אוכל לענות תשובה מצויינת “זושא הוא לא אברהם אבינו”. אולם מתיירא אני מאד אם ישאלוני: “זושא, מדוע לא היית זושא”?!, לשאלה זו אין לי תירוץ.
לא מבקשים ממך להיות מה שאינך, גם לא כדאי לנסות לחקות את האחר. החיקוי אף פעם לא יהיה מוצלח באמת. והנקודה החשובה יותר היא, שאתה מפסיד את עצמך.
בין חסידי קוצק היתה שגורה אמרה עמוקה ושנונה זו: “אם אני אני – בגלל שאני אני, ואתה אתה – בגלל שאתה אתה, אזי אכן, אני אני ואתה אתה. אבל, אם אני אני – בגלל שאתה אתה, ואתה אתה – בגלל שאני אני, אז באמת, לא אני אני ולא אתה אתה”.
למצוא את שורש נשמתו
כאן טמון המפתח להבנת ברכותיו של יעקב אבינו לבניו, ובכך נבין את הביטוי “איש כברכתו ברך אותם”.
יעקב אבינו, ערב מותו, לא בא לחלק לבניו מענקים ומתנות, ואף אינו שולף ברכות חינם לכל דורש כיד ה’ הטובה עליו, אלא הוא קורא לכל אחד מבניו ומעמידו על תכונותיו ועל יחודו, על סגולותיו ועל כישרונותיו המיוחדים. עקב כך ולאור זאת, הוא מכוון אותו ומייעד אותו אל שליחותו וייעודו למען עם ישראל.
יעקב אומר לבניו: הקב”ה חנן אותי בשנים עשר בנים, י”ב שבטים – זרע ברך ה’. זכיתי במה שלא זכו אבותי אברהם ויצחק, זכיתי ש”מיטתי שלימה”.
יחד עם זאת, בתוך אותה מסגרת כוללת של עבודת ה’ אשר בה כולכם שותפים כאיש אחד, קיים מסלול מיוחד, דרך אינדיבידואלית שתביא לידי ביטוי את הסגולות המיוחדות של כל אחד ואחד מכם.
הנה, יהודה נתברך בכושר מנהיגות. עליו לנצל זאת, ולתפוס את ההנהגה והמלכות בעם ישראל לדורותיו, עד בוא משיח בן דוד. יששכר לעומת זאת, נתברך בסבלנות והתמדה, בכישרון מיוחד לעמול בעמל התורה. לפיכך, עליו לייעד את עצמו, להעמיד את גדולי התורה שבכל דור ודור. לעזר כנגדו יעמוד זבולון אחיו, שמזהים בו כישרונות מסחריים, יוזמה, מעוף ומרץ לעסוק במסחר ולהצליח בו. עליו לנצל את הכישרון הזה ולעמוד לימינו של יששכר. דבר זה ייתן משמעות וערך רוחני לעסקיו, כך ירוויחו שניהם, יששכר וזבולון, ועם ישראל כולו.
כך העמיד יעקב אבינו, כל שבט ושבט על “שורש נשמתו” – על תכונותיו, על ייעודו ושליחותו, על תפקידו בעולם. ובאמת, זוהי הברכה הגדולה מכל הברכות שניתן לקבל!
הברכה שבתוכחה
לאור זאת, נוכל גם ליישב תמיהה גדולה.
בפסוק נאמר: “איש כברכתו ברך אותם”. לכאורה, הרי ראובן שמעון ולוי לא זכו לברכה מאביהם, אדרבה, יעקב מוכיחם על התנהגותם, וגוער בהם במילים קשות, והיכן “הברכה אשר ברך אותם”?!
אך תמיהה זו תתיישב על פי הנאמר לעיל. אכן, גם ראובן שמעון ולוי זוכים לברכה, כי אף הם זוכים שיעקב אביהם מעמידם על תכונתם וסגולתם – על שורש נשמתם. בראובן, למשל, קיימת תכונת המהירות ומידת הזריזות, שניתן לרתום אותה בקלות לעבודת ה’. ראובן אמנם נכשל כשנהפכה לו הזריזות לפזיזות – פחז כמים, אך אין זו סיבה לראובן להתעלם מתכונה זו.
בשמעון ולוי בוערת אש, אש שניתן להטותה, כמובן, לעבודת ה’ – אש של קדושה. הם אמנם השתמשו במידה זו בצורה שלילית, ובערה בהם אש של קנאות, אש ששרפה שלא במקומה בשכם. אך בשום פנים ואופן, אין להם להתעלם מסגולתם זו. כאן ראוי לציין, כי אכן לוי “הפנים את המסר”, ומכאן ואילך לוקח לוי את אותה אש בוערת, וממקד אותה לעבודת ה’, והוא הופך במהרה להיות השבט המוביל בהנהגתו הרוחנית של עם ישראל.
וזאת הברכה
מכאן עולה, שהברכה הגדולה ביותר לאדם היא, יכולתו לזהות ולנצל עד תום את סגולותיו ואת כישרונותיו, ולרתום אותם לטובת הכלל. כיום, אמנם אין לנו נביא שיוכל להעמיד כל אחד מאיתנו על “שורש נשמתו”. אך למרות זאת, כל אחד ואחד מסוגל להתבונן בנפשו פנימה, להביט בדברים אשר הוא אוהב ונהנה לעשותם, ובעיקר לזהות את המעשים והמקומות אשר בהם הוא זוכה להצלחה ולסייעתא דשמיא, ולהבין כי כאן טמון ומסתתר המפתח לשליחותו וייעודו. כאן ימצא את “שורש נשמתו”, ובכך יביא את הברכה לו ולעולם כולו. שניזכה!
