הרב אשר סבג
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד)
כיום רב קהילה בראשל”צ
מהו השעיבוד האמיתי?
הספר פותח בשעבוד הנורא של עם ישראל, כיצד פרעה מקשה את לבו שלב אחר שלב, עד שהוא מגיע לשלב ההשמדה ההמונית של עם ישראל. והנה בכל התקופה הזו, לא מופיע אפילו פעם אחת שעם ישראל זועק או מתפלל או נאנח בגלל קושי העבודה. מתי זה קורה?
רק לאחר שנים רבות של שעבוד, מספרת הפרשה “וימת מלך מצרים”, המלך מת וקם מלך חדש במקומו, אך באותו היום שהמלך מת נאמר בפסוק – “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה”. רק עכשיו עם ישראל נאנח וזועק מקושי השעבוד? איפה הייתם עד עכשיו? הפכו אתכם לעבדים, הורגים את בניכם ורודפים אתכם, ולא צייצתם. דווקא כשמת המלך ואולי יש לכם סיכוי להשתחרר מהשעבוד, אז אתם זועקים על העבודה הקשה? ההתנהגות הזו לא נראית התנהגות נורמלית!
לעומתם גם משה אינו מובן. משה גדל כנסיך בבית פרעה, הוא לומד את גינוני המלכות, ועל אף העושר והפאר שהוא גדל בו, הוא אינו שוכח את עמו, ויוצא לראות בסבלותם.
המדרש מספר שמשה לא רק התבונן אלא הטה כתף לעזור לכל מי שהיה צריך. הוא הניח את מדיו היפים וירד אל הבוץ והמלט כדי לסייע לאחיו. לא רק זאת, משה אפילו מסכן את חייו והורג מצרי שהתעלל באיש עברי. הוא גם מתערב בקטטה של שני יהודים כדי להציל עשוק מיד עשקו. יש כאן גילוי מנהיגות אדיר מצדו.
והנה, לאחר שמשה בורח לארץ מדין, ושם מתגלה אליו ה’ במעמד הסנה, הוא שומע את המילים שבטח משה צפה לשמוע שנים רבות – הגיע זמן הגאולה! הקב”ה מבטיח שהוא ירד למצרים כדי להציל את עמו, והוא רוצה שמשה יהיה שליחו. היינו מצפים שמשה יקפוץ על המציאה. סוף סוף אחיו, שלהם כל כך דאג, יוכלו להיגאל. ובמקום זאת משה מסרב, בתואנה שאינו חשוב מספיק ללכת לפני פרעה. על כך עונה לו הקב”ה ‘אנוכי אהיה עמך’, ושוב משה דוחה את ה’: הרי בני ישראל לא יאמינו לי. שוב הקב”ה עונה לו, ומשה דוחה אותו, עד שמשה נשבר ומבקש ‘בי אדני שלח נא ביד תשלח’ – תעזוב אותי ותשלח מישהו אחר.
אין כאן ענין של ענווה. משה פשוט לא רוצה ללכת. הקב”ה כועס ומצוה את משה ללכת בעל כרחו. מה קרה לאותו אדם שהיה מוכן למות בשביל להציל את אחיו, ופתאום הוא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט?
מספרים על אדם אחד שנורא שנא לראות את מגדל אייפל שנמצא בפריז, וכל פעם שהוא ראה את המגדל זה גרם לו עוגמת נפש. ובכל זאת, כל יום הוא הלך לשתות קפה במסעדה שנמצאת בדיוק מתחת למגדל. החברים שאלו אותו “מדוע אתה בא לכאן כל יום הרי אתה שונא את המגדל”, והוא השיב להם “זה המקום היחיד בפריז שבו אני לא רואה את המגדל הארור הזה”.
עם ישראל נמצא בשעבוד, אבל המקום שהכי קשה לראות בו את השעבוד הוא בתוך השעבוד עצמו. פרעה בהדרגה הרגיל את עם ישראל לחיי עבדות. אלה החיים אליהם הם נולדו, ולא עלה בדעתם שהם במצב גרוע. אמנם, כל מי שמתבונן מבחוץ רואה את השעבוד, אבל הם שהתרגלו לכך הפכו להיות עבדים לא רק כלפי חוץ, אלא בתוך נפשם.
מי שזהה את העובדה הזו הוא משה. כשמשה מתערב ומנסה לעצור את היהודי מלהכות את רעהו, ואותו יהודי במקום להבין את העובדה שמשה סיכן את חייו והרג את המצרי למענם, הוא הולך ומלשין למלך, זה מראה עד כמה העבדות הכתה שורשים בתוך נפשם. על כך משה אומר “אכן נודע הדבר”, עכשיו אני מבין מדוע עם ישראל לא מצליח להשתחרר.
מתי שמים לב גם עם ישראל לעובדה שהם משועבדים? דווקא כשהשעבוד מפסיק לרגע, המלך מת וכל עוד לא התמנה מלך חדש, יש להם אולי יום של הפסקת עבודה, העתיד לא ברור, ופתאום הם מגלים בבת אחת באיזה מצב איום ונורא הם נמצאים, ואז בפעם הראשונה מתעוררת אצלם ההבנה שיכולה להיות מציאות אחרת.
הם עדיין לא שואפים לחירות. זה עוד מוקדם מדאי. רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים במדבר הם יפתחו את השאיפה הזו. זאת הסיבה מדוע משה מסרב ללכת ולהושיע את עם ישראל – הוא בעצם מבין שאין כאן רק הוצאה פיזית של עם ישראל ממצרים, אלא צריך לעשות שינוי נפשי פנימי, ואת זה הוא לא מרגיש שהוא מסוגל לעשות. אולי הוא גם לא מאמין שעם ישראל מסוגל לכך.
אבל הקב”ה עונה לו שאמנם מעל פני השטח אתה רואה עם של עבדים, אבל מתחת לפני השטח מסתתרים בני אברהם יצחק ויעקב, אלו שלמדו את העולם מהי חירות אמיתית.
לאורך כל תקופת המדבר התכונה הזו של העבדות הנפשית עולה וצפה אל פני השטח, ושוב ושוב משה צריך להתמודד עם התופעה. שוב ושוב לאורך התקופה משה מבין שכדי להתמודד עם זה הוא חייב לראות לא את המעטה החיצוני של אלו שמתלוננים, אלא את הסגולה הפנימית שמייחדת את עם ישראל, והופכת את השינוי הזה לאפשרי.
גם בחיים היומיומיים שלנו אנחנו נתונים לשיעבודים משיעבודים שונים, אם זה מצד העבודה, המשפחה, לחץ חברתי ובמיוחד השגרה. כל אלו כופים עלינו התנהגות מסויימת ששונה מהרצון האמיתי שלנו. השעבוד הזה כל כך עמוק שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו. פעמים רבות רק כשהשגרה מופרת בפתאומיות וקורה משהו לא מתוכנן, אז אנחנו מגלים את האמת הכואבת על עצמנו – שאנחנו משועבדים להרגלים שלנו. אנחנו בתוך הקופסה וקשה לנו לצאת ממנה, אבל צריך לנצל את הרגעים הללו בהם אנו מקבלים הזדמנות להציץ אל תוך האני הפנימי שלנו ולזעוק לה’ על השעבוד הזה. ואולי בזכות אותה זעקה גם נזכה לראות את הדרך כיצד לצאת מאותו שעבוד ולנצח את ההרגל.
שבת שלום
