הרב מוטי פוגלמן
ראש כולל לשעבר בוושינגטון
חסד על פי דין
פרעה משלח את בני ישראל ממצרים, הקב”ה מנהיג את עם ישראל בעזרת עמוד אש ועמוד ענן ופתאום הקב”ה מצוה את משה:” דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם”
ה”שפת אמת” מסביר שהציווי “וישובו” לא רק דורש מבני ישראל לשוב פיזית ממסעם אלא מעמיד את בני ישראל במבחן האם הם ראויים להגאל. עד לשלב זה זכו בני ישראל לאותות ולמופתים בחסדו של הקב”ה-נס שלא בהדרגה. עתה, על בני ישראל להוכיח שהם ראויים בזכות עצמם לנסים- גאולה על פי דין. הכלל אליו מכוון ה”שפת אמת” בהסברו הוא שמה שבא בקלות הולך בקלות, מה שלא עמלת להשיגו אינו באמת שלך.
אין ספק שהנסים השאירו רושם רב על יוצאי מצרים אבל הרושם הזה הוא רק לשעה, דהיינו, השפעתו לטווח קצר. הקב”ה רוצה שגאולת מצרים תהיה בעצמות ישראל כבסיס אמוני לדורי דורות, ולכן עם ישראל נדרש לשוב ולעמוד בדין על מה שכבר זכה.
על פי הסבר זה ניתן להבין את הצעקה שבני ישראל צועקים לאחר שמצרים סוגרים עליהם:” וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה.וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.” לכאורה אפשר לתמוה על חוסר האמונה של בני ישראל באותם רגעים, הרי רק עכשיו הם ראו ישועות גדולות וברור שמי שעשה להם את הניסים עד כה ישמור עליהם גם עכשיו!
אלא שבני ישראל מבינים שעכשיו הם נמצאים במבחן האם הם ראויים לגאולה על פי דין, ולכן הם חוששים שאינם מוכנים עדיין ויתכן שזמן נוסף במצרים היה נותן להם אפשרות להתכונן טוב יותר למבחן הגאולה.
נשאלת השאלה אם בני ישראל צריכים לזכות בגאולה בדין מדוע קודם לכן הם נגאלים בחסד?
ה”שפת אמת” מלמד יסוד משמעותי לא רק בתפיסת הנהגת ה’ כלפי בני ישראל כעם, אלא גם בעבודת ה’ של האדם הפרטי: “וכן רצון ה’ יתברך תמיד מכל איש ישראל, לעת מצוא השעה, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואז צריך לקבוע בליבו על אחר כך שידע להתנהג גם בעת ההסתר”.
גם בחיינו הפרטיים פעמים שאנחנו זוכים להארה רוחנית מיוחדת תוך כדי תפילה, לימוד תורה או קיום מצווה מסוימת. והנה ביום שאחרי אנחנו כבר לא מרגישים את ההרגשה המיוחדת אותה חווינו- הדבקות הגדולה בתפילה, המתיקות בלימוד התורה ונוצרת תחושה של אכזבה מהנפילה ויכול להיווצר משבר. ה”שפת אמת” קורא להארה מיוחדת זו “עת מצוא השעה”, זמן בו זוכה האדם לחסד מהקב”ה בו הוא חווה את הפוטנציאל הגלום בו. עלינו לדעת שהדרגה הרוחנית אליה הגענו בזמן החסד המיוחד שייכת לנו, אלא שעלינו לעבוד בכוחות עצמינו על מנת לזכות באותה המדרגה. הקב”ה כביכול אומר לאדם: “ראית? זה אתה! עכשיו תעבוד ותגיע לכך בכוחות עצמך.”
על פי רעיון זה ניתן להסביר את הגמרא במסכת נידה (ל ע”מ ב) שלפני שילד בא לעולם בא מלאך, מלמדו את כל התורה ואח”כ סוטר על פיו ומשכח לימודו. נשאלת השאלה לשם מה ללמד אם ממילא העובר שוכח הכל?
אלא שעל פי הנ”ל ניתן לומר שלימוד כל התורה אליו זוכה העובר הינו החסד/ פוטנציאל שיש לו. לאחר שנולד התינוק בא המלאך וסוטר על פיו ומשכח לימודו, כביכול אומר לו: “רואה? זה אתה שמסוגל ללמוד את כל התורה כולה! עכשיו תעמול בכוחות עצמך ותזכה לדרגה זו”.
ה”שפת אמת” מביא מאמר חז”ל: “אלו משמרין שתי שבתות נגאלין” (מסכת שבת קיח ע”מ ב) ומסביר בשם הרב ר’ שמעלקא, שהסיבה שצריך דווקא שתי שבתות בכדי להיגאל היא שהחוויה של השבת הראשונה מגיעה כחסד מהקב”ה. לאחר שבני ישראל מבינים את עוצמת השבת עליהם לעמול בששת ימי המעשה, ועל ידי כך לזכות בדין בשבת השנייה.
באותו אופן עונה ה”שפת אמת”(דרשה לסוכות שנת תרל”ז) על השאלה אותה מביא הטור בהלכות סוכה (או”ח תרכה) מדוע לא עושים סוכות בניסן בזמן יציאת מצרים. רצונו של הקב”ה שהישיבה בסוכות תהיה זיכרון לדורות כפי שאומר הפסוק: ” למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם” (ויקרא כג מג), בכדי שיהיה זכרון לדורות על בני ישראל לזכות בכך בדין ולעבור את המסעות במדבר עליהם נאמר: ” כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.
