אליאד אברוך
שליח לשעבר באטלנטה (תשס”ח)
כיום עובד במחקר אקדמי וסקרים
מי נהנה מההלוואה?
לעילוי נשמת סבי חנינא בן משה ז”ל נלב”ע בערב שבת ראה ה’תשס”ג
בעוד קצת יותר מחצי שנה, עם פרוש עלינו שנת תשע”ה, תתחיל שנת השמיטה.
בימים אלו, יזמו מספר ארגונים חברתיים בישראל, ביחד עם שרים וחברי כנסת, את יוזמת ה”שמיטה החברתית”. מטרתה של יוזמה זו היא ליצור מעין “החייאה” של מצוות שמיטת כספים ובמסגרתה יבוצעו הסדרי חוב לאזרחים הנמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך.
מדוע יש לבצע מיזם כזה? מדוע לי, כרשות המיסים, בנק או סתם אזרח פרטי שהעניק הלוואה לחברו, יש סיבה כל שהיא להתחשב בלווה? הוא במצוקה, נתתי לו הלוואה. יפה מאד. למה הסיפור הזה ממשיך?
שאלה זו מובילה אותנו אל אחת מהמצוות הכלכליות המופיעות בפרשתנו:
“אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:” (שמות, כ”ב, כ”ד)
המילה “אם” בעברית משמשת בדרך כלל כמילת תנאי (אם תיסע במהירות מופרזת, תקבל דו”ח). רש”י, בפירושו לפסוק, מסביר לנו שבמקרה שלנו הדברים שונים: “רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן.” בניגוד למצופה, אומר לנו רש”י, לא מדובר כאן על המלצה. ודאי שחשוב מאד לעזור למי שנזקק לעזרה אבל האם ניתן להגדיר זאת כחובה?
השאלה זו הולכת ומסתבכת כשאנו קוראים את המחצית השנייה של הפסוק. מלבד החיוב להלוות כסף לנזקק, התורה אוסרת על המלווה להיות נושה- לתבוע את כספיו מלווה שירד מנכסיו וללחוץ עליו שישיב לו את ההלוואה.
רעיון זה נשמע תמוה עוד יותר. אדם רוצה לעשות מעשה שמעבר לשורת הדין ולסייע לחבר הנמצא במצוקה. כעת, הוא רוצה, באופן לגיטימי לחלוטין, לבקש חזרה את כספי ההלוואה שנתן. אך כשהוא הולך לבית המשפט ומבקש לתבוע את הכסף בחזרה אומרים לו הדיינים: “עצור! אסור לך להגיש את התביעה הזו” (חשוב לציין כי ההלכה מעגנת גם את זכויותיו של המלווה ודואגת למצב בו אנשים לא ייקחו הלוואות ללא חשבון והמלווים יפסידו את כספם אולם עצם האיסור על תביעת הכסף עדיין גורם לתמיהה).
מהו ההיגיון שעומד מאחורי מצווה זו?
על-מנת להבין את התשובה לשאלה יש להבין את כל הרעיון העומד מאחורי פרשת משפטים.
בשבוע שעבר קראנו את עשרת הדברות. עשרת הדיברות הן רשימה של אידיאלים, “ציוויי על”, אבני יסוד לאדם היהודי. בפרשת משפטים אנו עוברים אל הפרקטיקה של הדברים. על-מנת לנהל חיים מלאים המתקיימים על-פי התורה והדרכתה, לא ניתן להישאר רק בציווים גבוהים כמו “אנוכי ה’ אלוקיך” או רעיונות חברתיים ברורים כמו האיסור לרצוח. חיים מלאים של תורה נעשים על-ידי ירידה לכל פרט ופרט בחייו של האדם כפי שהם משתקפים ברשימת המצוות הארוכה של פרשת משפטים. אחת הרעיונות האלה משתקף במצוות ההלוואה.
אדם הנותן הלוואה יכול להסתכל על המעשה שעשה ברמה פשוטה ואינטרסנטית ולומר לעצמו: “כל הכבוד לי! עזרתי לחבר במצוקה” ובמידה והכסף לא חוזר אליו לומר ללווה: “חבר יקר. עזרתי לך. במקום לעכב את ההחזר תאמר לי יפה תודה והשב לי את כספי”.
אך האמת היא שממתן ההלוואה נהנה המלווה לא פחות מאשר הלווה.
מצוות ההלוואה מסבירה לנו שהעזרה לזולת היא דבר גדול הרבה יותר מסתם ציווי חברתי. כבני עם ה’, מוטלת עלינו החובה לעזור איש לרעהו. אם אני רואה חבר במצוקה, אמור להיות ברור לי ב100% שאני חייב לסייע לו. רעיונות הצדק החברתי והעזרה לזולת אמורים להיות טבועים בDNA של כל אחד ואחד מאיתנו.מצוות ההלוואה לא מסייעת רק לאדם הנמצא בקשיים כלכליים אלא גם לנותן ההלוואה. אדם שנותן כסף מבין שהכסף הוא רק אמצעי. “כסף בא וכסף הולך”.
הכסף הוא מתנה שקיבלתי מהקב”ה ועלי להשתמש בה בחכמה. המטרה הגדולה היא קיום מצוות ה’ ויצירתה של חברה מתוקנת ובריאה. חברה שבה “כולנו רקמה אנושית אחת חיה” ולא מאפשרים לאף אחד מהתאים המרכיבים אותה לנשור.
גם כשאני רוצה לתבוע את ההלוואה שלי בחזרה, אני יודע שאמנם אני מחכה לכסף שלי מחדש מזה זמן והייתי רוצה לקבל אותו, אבל אני גם יודע שיש לי חבר שהחזרת ההלוואה תפיל אותו מחדש ולכן אני מסוגל לחכות עוד קצת עד שהוא יסתדר.
הרש”ר הירש בפירושו לפסוק מסביר שזו הסיבה שהקב”ה מצווה שההלוואה ניתנת ל”עַמִּי”. מצוות ההלוואה היא לא רק תמיכה כלכלית אלא בנייה וחיזוק של עמוד השדרה היהודי. של מה שהופך אותנו לעם ה’.
