הרב יעקב מאיר
רבה של קהילת ’לכו נרננה‘ ברעננה
ראש כולל לשעבר במונטבידיאו, אורוגואי
השונה בשווה
נושא לדיון בפרשה: שוני מול שוויון
היכן בפרשה ?
פרשת קרבנות הנשיאים – פרק ז‘ כולו
שאלות מפתח לדיון:
–מדוע חוזרת התורה על קרבנות הנשיאים 12 פעמים, למרות שכל אחד מן הנשיאים הביא בדיוק את אותו הקרבן!?
לסיכום הדיון:
מה ניתן ללמוד מכך לימינו?
פרשת נשא, אותה אנו קוראים בשבת זו, היא הארוכה ביותר בתורה – 176 פסוקים אורכה. התרומה המשמעותית, אך התמוהה לאורך זה, היא פרשת קורבנות הנשיאים. התורה מספרת לנו על נשיאי השבטים, שהקריבו במשך 12 ימים, נשיא ליום, קרבנות, לרגל חנוכת המשכן. היא מתעקשת לפרט כל אחד מהם, על אף שהם זהים לחלוטין (!!), ובכך יוצרת 12 סיפורים זהים לחלוטין, בעלי 6 פסוקים בכל אחד.
כדי לנסות ולהסביר זאת, נשתמש בסיפור של ח.ל. בורחס – “פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה”
כידוע, את “דון קיחוטה” (המוכר לנו כ”דון קישוט”), חיבר הסופר הספרדי, בן המאה ה-17, מיגל סרוונטס, אך סיפורו של בורחס עוסק בסופר צרפתי, בן המאה ה-20, פייר מנאר, שלוקח על עצמו משימה, לחבר מחדש את דון קיחוטה.
אך, אין מדובר כאן באחת משתי האפשרויות הפשוטות – חיבור דון קיחוטה שונה, או העתקה מכנית של דון קיחוטה המקורי, אלא בחיבור מחדש, של אותו דון קיחוטה המקורי!! כיצד? הוא עבר על הספר המקורי, וניסה להציע חלופות לכתוב שם. לאחר מכן, הכריח את עצמו למצוא נימוקים משכנעים, מדוע לא יקבל את החלופות הללו, וידבק בנוסח המקורי.
התוצאה אם כן היא “דפים חופפים – מלה במלה ושורה בשורה – לאלה של מיגל דה סרוונטס”. לכאורה, בזבוז זמן מן המעלה הראשונה. אך לא כך חושב בורחס. לדעתו “הטקסט של סרוונטס וזה של מנאר זהים מילולית, אלא שהאחרון עשיר מקודמו כמעט עד בלי די”. הוא משווה, למשל, בין הבחירה של דון קיחוטה, בחרב על פני הספר, המופיעה, כמובן בשני הספרים, באותן המילים.
אצל סרוונטס, מדובר בבחירה צפויה מראש, שאינה מעוררת השתאות, שהרי הוא היה איש צבא קשיש. אין הרבה מה לנתח בבחירה זו. לעומת זאת, פייר מנאר, בן דורם של פציפיסטים מפורסמים כברטראנד ראסל, היה צפוי לבחור דווקא בדרך הספר, ולכן הבחירה של גיבורו בדרך ההפוכה, מעוררת תהיות, ומביאה את בורחס לארבע אפשרויות ניתוח שונות.שכך מראה לנו בורחס, ששני טקסטים, או שני מעשים, זהים לחלוטין מבחינה חיצונית, עשויים להיות שונים לחלוטין, עקב כוונה שונה של המחבר.
בצורה דומה נוכל להסביר את החזרה על הקורבנות השונים של הנשיאים. אמנם, הקרבנות הכילו את אותם המרכיבים בדיוק, אך לא ניתן לומר שהם זהים. לכל אחד מן הנשיאים אישיות שונה, שאיפות שונות, וכוונות שונות. כך ש”קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ” של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, אינה זהה ל”קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ” של נתנאל בן צוער, נשיא יששכר, גם אם חיצונית הן נראות דומות לחלוטין.
בכך מלמדת אותנו התורה, לשים לב, לא רק למעשים החיצוניים, אלא להקשר הפנימי שלהם, הן בהתייחסותנו למעשינו שלנו, והן למעשיהם של אחרים שכוונותיהם נסתרות מאיתנו.
