אשר סבג
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד)
כיום רב קהילה בראשל”צ
האם מותר לרחם על אכזרים?
אחד הדיאלוגים המעניינים ביותר בפרשה, מתרחש כאשר הקב”ה פונה לאברהם ומגלה לו שבדעתו להחריב את סדום. אברהם מנסה ללמד זכות על סדום – אולי יש צדיקים בקרבה, ובזכות אותם צדיקים מבקש אברהם לחוס גם על כל המקום בעבורם.
ישנו ביטוי נפוץ שמקורו בחז”ל, כל המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחמנים, ופירושו , אם אדם מנסה לרחם על אנשים שלא מגיע להם רחמים, בסופו של דבר זה גורם לו להתאכזר על אנשים שדווקא מגיע להם רחמים.
הדוגמא הבולטת לזה מובאת משאול המלך, שצווה לחסל את עמלק, אבל הוא ריחם על אגג מלך עמלק, ועל הצאן והבקר, ריחם על האכזרים, ומאוחר יותר התאכזר לנוב עיר הכהנים שהיו באמת ראויים לרחמים וטבח בכולם באשמת בגידה במלכות.
לכאורה, בפרשה שלנו אברהם נוהג בניגוד גמור להדרכה של חז”ל? מדוע הוא מנסה להציל את סדום? הרי גם לפי הפשט וגם לפי הדרש הם היו אכזרים ולא ראויים לרחמים? מדוע לא חשש אברהם שהתנהגות זו תוביל אותו להתאכזר על הרחמנים בעתיד?
כדי להבין את ההבדל בין אברהם אבינו לבין שאול, יש לצטט את המקור של חז”ל באופן מדויק, וכך נאמר במדרש תנחומא, “כל שנעשה רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”, ולא “כל המרחם”. לפי האמור במדרש, ישנו דגש על “כל שנעשה רחמן”, כאשר אדם רחמן בטיבעו והוא מרחם על כל אדם וגם על כאלו שלא מגיעים להם רחמים, זאת אינה צביעות אלא זו דרכו. אולם, אדם רגיל שלפעמים מרחם ולפעמים מתאכזר, לפתע מחליט לרחם על מי שלא מגיע לו ו”נעשה רחמן”, כאן בוודאי לא מדובר על רחמים אמיתיים אלא עומד מאחוריהם אינטרס מסוים.
שאול חיסל זקנים וטף, ודווקא על רב המרצחים מלך עמלק הוא ריחם? אלו אינם רחמים, אלא זיוף שנועד להאדיר את שמו של שאול, ולכן בשם אותו אינטרס אישי הוא משמיד את הכהנים הרחמנים. לעומת זאת, אברהם אינו פועל מתוך אינטרס אישי, אלא כדרכו הוא משתדל למצוא את הנקודה החיובית בכל מקום, ולכן הוא מקשה על הקב”ה – אם אין לסדום שום תכלית מדוע בראת אותם? האם לא יכול להיות שישנם צדיקים באותה העיר? האם אין איזו נקודה טובה שבגללה ראוי היה להותיר אותם בחיים?
הבדל נוסף בין אברהם לשאול הוא העובדה ששאול ראה באגג אדם אכזר, גם לאחר שריחם עליו, אלא שהיה סבור שצריך לרחם עליו באותה העת, וזה פירוש המושג “נעשה רחמן על אכזרים”. אבל אברהם אבינו מעולם לא ריחם על אכזרים, מכיוון שהוא השתדל תמיד למצוא את הנקודה הטובה בכל דבר, ומבחינתו הוא לא ריחם על אלו שלא ראוי לרחם עליהם, כי לפי תפיסת העולם של אברהם, אין דבר בעולם שאין בו טובה, אין דבר בעולם שלא ראוי לרחם עליו, אחרת לא היה בעולם.
אמנם, הקב”ה משמיד את סדום, אבל תפילתו של אברהם ודבריו מועילים להוציא את הנקודה הטובה היחידה שהיתה טמונה בסדום, לוט שממנו יצא מואב, ורות המואביה , שממנה יצא דוד המלך ומשיח צדקנו.
חז”ל אומרים שאברהם הפך אפילו את היצר הרע שלו לאוהבו, גם בו הוא מצא נקודה טובה, כפי שנאמר בפסוק “והנה טוב מאד” ופירשו חז”ל זה יצר הרע שבזכותו יש לנו שכר ועונש. מידתו של אברהם מלמדת אותנו, שאם באמת ברצוננו לעזור לאדם אחר, להשפיע עליו לקרבו , או לרחם עליו, קודם כל אנחנו צריכים לראות את הטוב שבו, את הפוטנציאל שטמון בו. אחרת, אם נעזור למי שאנחנו חושבים שלא מגיע לו, נהפוך את המעשה למזויף.
שלמה המלך אמר במשלי “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך”, אם אתה מוכיח אדם ומתייחס אליו כלץ, אתה גורם לו לשנוא אותך ואת דבריך, אבל אם אתה רואה בו משהו טוב, אתה מעריך אותו , כחכם, אז ירצה להקשיב לך, ותוכל באמת לעזור לו.
