הרב בנימין קראוס

ראש כולל לשעבר בפרת’ (תשס”ט-תשע”ב)
כיום רב קהילת ‘היכל חנה’ בפתח תקווה
/
/
/

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה

רש“י מבאר על פי המדרש תנחומא – ”זה גבריאל שנאמר (דניאל ט) והאיש גבריאל “. זיהוי זה של האיש כגבריאל הוא מפתיע- אמנם המדרש מביא סמך לכך שגבריאל נקרא איש, אך הרי לא כל פעם שמופיע המילה “איש” בתורה, המדרש מזהה אותו כגבריאל – האם המדרש יאמר גם לגבי הפסוק שנאמר לגבי משה רבינו “וירא כי אין איש”, שזהו גבריאל? אם כן – מדוע המדרש מפרש דווקא במקום זה את המושג “איש” כמתייחס למלאך גבריאל, ולא משאיר אותו כפשטו כאיש בשר ודם?הנצי”ב בפירושו לתורה- ”העמק דבר” מפנה את תשומת לבנו לכך שבפסוק לא כתוב שיוסף מצא את האיש, אלא שהאיש מצא את יוסף – “וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ”. דיוק זה משנה את האופן שבו אנחנו רגילים לתאר את המפגש של יוסף עם האיש. כשאנו מדמיינים את השתלשלות העניינים, אנו רואים בעיני רוחנו את יוסף מחפש את אחיו במקום שציפה לראותם, וכאשר אינו מוצא אותם, מסתכל כה וכה וכאשר רואה “איש”, הריהו פונה אליו ושואל אותו האם ראה את אחיו – ואם כן, היכן?
אולם התורה – כפי שדייק הנצי”ב – מתארת שהמציאות היא הפוכה! האיש הוא זה שמצא את יוסף. האם נשמע לנו סביר שאיש זה בא לחפש את יוסף? האם לא ברור שהוא נמצא שם ללא קשר ליוסף, ויוסף הוא הצד שמוצא אותו?
אולי צריך להבין שתיאור העניין בצורה זו, באה להדגיש את מקומה של ההשגחה האלוקית בהשתלשלות העניינים. השגחה אלוקית שמטרתה היא הורדת יוסף למצרים, וזאת כחלק מהתכנית האלוקית-  כהכנה לכור הברזל שעם ישראל יצורף בו, וקיום ההבטחה בברית בין הבתרים – “כי גר יהיה זרעך…ועבדום ועינו אותם…” . ייתכן בהחלט שמצד החוויה האישית הפשוטה של יוסף, או של אדם רגיל שהיה עומד וצופה באירוע, ואפילו של האיש עצמו, יוסף הוא זה שפונה אל האיש. אולם התורה רוצה להדגיש שמצד האמת הגדולה יותר, האמת של התכנית האלוקית, האיש הזה לא היה שם ב”מקרה”, האיש הוא זה שמצא את יוסף – ההשגחה העליונה דאגה להפגיש ביניהם על מנת שבסופו של דבר, האחים ימכרו אותו למצרים, וכל זאת על מנת שעם ישראל יוכל להיווצר ביציאה מבית העבדים של מצרים.ייתכן ודיוק רב משמעות זה, הוא זה שהביא את מדרש תנחומא לזהות את ה”איש” בפסוק לא כאדם רגיל, אלא כמלאך- שליח של הקב”ה, ובעקבות זאת מזהה המדרש את האיש עם המלאך גבריאל, בהסתמך על הפסוק בדניאל. כאשר אנחנו מתייחסים לאיש בהימצאו בשדה כבעל תפקיד משמעותי בתוך התכנית האלוקית, אז הוא מתואר כמי שמצא את יוסף, ואז הוא מפסיק להיות איש רגיל הנמצא שם “במקרה”, והופך להיות חלק מהותי מהתכנית האלוקית- הוא הופך להיות מלאך – שליח של הקב”ה.

פעמים רבות בחיים אנחנו פועלים ויוזמים, ומרגישים שהדברים באים על ידינו ובזכותינו. זו הרגשה טובה ונכונה, ואלולא הרגשה אמיתית זו, לא היינו מוצאים טעם בעשייה. אולם עלינו לשים לב, שישנו גם רובד נוסף בעולם העשייה שבמסגרתו אנחנו פועלים- הרובד שמבין שמה שאנו פועלים הוא בתוך מסגרת של עולם שהקב”ה מוביל, עולם של השגחה פרטית. חובה עלינו ליזום, לפעול ולעשות, אך מתוך הבנה שאנו פועלים בתוך מציאות שהקב”ה מפגיש אותנו איתה, מציאות שיכולה גם להוביל אותנו למחוזות שלא בהכרח חשבנו שנגיע אליהם. יחד עם הפעולה והיוזמה – ה”עוז” שלנו, דרושה גם “ענווה”, ענווה שמכירה שאין דבר שנתון רק להחלטתנו, ושכל מה שאנו פועלים הוא בתוך הקונטקסט של העולם שהקב”ה מוביל. כאשר נבין את העניין הזה ונפנים אותו, נוכל לעשות את המעבר מלהיות “איש” סתמי, לשליחו של הקב”ה – להיות המלאך גבריאל.