מיכאל שטיגליץ
שליח לשעבר (שיקגו, תשס”ט)
כיום ר”מ בישיבה תיכונית סוסיא
יתרו והמפתח למתן תורה
פרשת יתרו פותחת באיחוד משפחות מרגש בין משה רבנו ומשפחתו ובעיקר באיחוד בינו לבין חותנו. בהקשר עם זה מתארת התורה: “וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם”. יתרו שומע את המעשה ההיסטורי של יציאת מצרים, ויוצא מתוך כך לפעולה להגעה אל חתנו ואל העם שהוא משתייך אליו. רש”י מצטט את חז”ל ומדגיש שני אירועים שעליהם שמע יתרו והניעו אותו לבוא להפגש עם משה: “מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק”.
הרבה פרשנים שאלו מה מיוחד בשני אירועים אלו שאותם מציינים חז”ל, הרי התורה כתבה בפירוש שיתרו שמע את כל האירועים שהתרחשו במצרים?
על מנת לענות על שאלה זו נקדים את דברי חז”ל בזוהר:
‘וישמע יתרו וגו’ וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו? והא כתיב (שמות טו): ‘שמעו עמים ירגזון’! אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואתבר ואתכפיא מקמיה דקודשא בריך הוא ואתקרב לדחלתיה” (זוהר יתרו)
[תרגום חופשי: וכי יתרו שמע ושאר העולם לא שמעו? והרי כתוב “שמעו עמים ירגזון”?
אלא שכל העולם שמע ולא שברו את גאוותם לפני ד’, ויתרו שמע ושבר את גאוותו כלפי ד’ והתקרב ליראתו]
חז”ל מלמדים אותנו בשורות אלו את ייחודו של יתרו ואת השיעור הגדול אותו יתרו מלמד אותנו עד כדי כך שנקבע כפרשה ייחודית בתורה. סגולת יתרו היא השמיעה האקטיבית. יתרו שומע את משק כנפי ההיסטוריה הנושק באזורו ולא נשאר אדיש, אלא קם ועושה מעשה.
ניתן לומר באופן כללי שיסוד השמיעה בעבודת ד’ הוא בסיסי ביותר. כך אומר שמואל לשאול אחרי כישלונו בהשמדת עמלק: “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” (שמואל א ט”ו, כ”ב); ישעיה הנביא מוכיח את עם ישראל וקורא להם להאזין ולשמוע את דבר ד’: “שִׁמְעוּ דְבַר ד’ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: הלָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: (ישעיהו א’, י’-י”א).
הקריאה האלוקית אל האדם היא לשמוע ולהאזין, ביום הדין המצווה היחידה מהתורה שעליה אנו מברכים גם כשאין בית מקדש היא “לשמוע קול שופר”. גם מבחינה הלכתית הגמרא בבבא קמא (פ”ה, ע”ב) פוסקת: “חירשו – נותן לו דמי כולו” אדם שגרם לאדם אחר להיות חרש צריך לשלם לו את הנזק כאילו הרג אותו.
תלמידו המובהק של מרן הרב זצ”ל, הרב דוד כהן “הנזיר” זצ”ל כתב: “האמת המוחלטת לישראל אינה נקנית לו בהסתכלות עליונה אלא בשמיעה פנימית, כמו שנאמר: ‘שמע ישראל ד’ אלוקינו ד’ אחד'” (קול הנבואה, עמ’ כ”ה). הרב רא”ם הכהן מברר בספרו “קול דממה” את מעלת השמיעה; בניגוד לראיה, המתבוננת על התופעות מבחוץ ומנתחת אותן באופן אובייקטיבי קר, השמיעה מבטאת את החיבור והעומק של האדם אל התופעות ואל המציאות גם אם איננה מסוגלת לתאר ולהבין אותה עד לסופה. דווקא אינסופיותה של השמיעה דוחפת את האדם לפעולה, לתפילה ולעבודת ד’.
עם ישראל בעמדו תחת הר סיני “רואה את הקולות” ומחפש את המשמעות – “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות”. עם ישראל היוצא ממצרים חושש מהמפגש הישיר עם האינסוף ומבקש לעצמו מתווך ש-“ינמיך” את הווליום ויתן משמעות למפגש עוצמתי זה. בספר דברים משה רבנו אכן מנסה לדחוף את עם ישראל להטות את אזנם ולשמוע את דבר ד’: “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:” (דברים ה’, א’) – לא שמיעה פסיבית מנותקת אלא שמיעה אקטיבית שפועלת במציאות ומתוכה.
קריעת ים סוף ומלחמת עמלק מבטאות בנקודה זו את השמיעה הכושלת – גם זו של כל העמים השומעים על קריעת ים סוף ורוגזים ורוטנים אך נשארים פסיביים וגם זו של עמלק השומע את ניסי יציאת מצרים ובא להילחם בבשורה החדשה היוצאת ממצרים על עולם של חירות.
את שתי השמיעות הללו שומע יתרו והוא מתנגד להן ונלחם בהן בשיטתו “מה שמועה שמע ובא!!!” יתרו שומע את קול האמת המתבררת מהמהלך ההיסטורי והוא בא להצטרף ואף מייעץ איך לעשות מהלך זה נכון יותר ונבון יותר.
זכינו בדורנו לשמוע את קול ד’ השב עמנו עם הגלויות ומחזיר ברחמים את שכינתו לציון. אחת התמונות המרגשות ביותר לפני שבעים שנה היתה זו של היהודים המאזינים בקשב רב להצבעה באו”ם על ההחלטה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וכך אמר הגרי”ד סולובייצ’יק ביום העצמאות תשט”ז: “אינני יודע את מי ראו נציגי העיתונות בעיני-בשר בכסא-הנשיאות באותה אספה גורלית, אשר בה הוחלט על יסוד מדינת ישראל, אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב-הראש האמיתי שניצח על הדיונים, והוא – הדוד. הוא דפק בפטישו על השולחן… אם פלוני-אלמוני פתח את הישיבה של האומות המאוחדות לא היתה נולדת מדינת ישראל, אבל אם הדוד דפק בשולחן הנשיאות – התרחש הפלא. קול דודי דופק!”
ועלינו מוטלת המשימה הבאה – לא רק לראות אלא גם לשמוע, להיות נכונים לפעולה ולהצטרך לגאולת ישראל ההולכת ומתפתחת הולכת וצומחת אל מול עינינו. או אז נזכה לשמוע את בת הקול המפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו, כשמציון יוצאת תורה ודבר ד’ מירושלים.
לתגובות: micstg@gmail.com
