גבריאל (גבי) רייס

שליח לשעבר בקייפטאון (תשס”ב)
כיום מנהל יחידת הנוער של שכונת חומת שמואל

קדושת המקום, הזמן והאדם

 
כבר בתחילת ספר במדבר, מציב הפסוק הראשון בפרשה בעיה לשונית. בפסוק נכתב: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד. בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר “(במדבר, א’, א’). החלק השני של הפסוק ברור מבחינה לשונית: באחד לחודש השני בשנה השנית. מתחילים ביום, יחידת הזמן הקטנה יותר, עוברים לחודש, שהיא יחידה יותר גדולה ומסיימים בשנה, יחידת הזמן הגדולה מבין שלושתן.
לעומת זאת, החלק הראשון של הפסוק לא מובן, הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה במדבר סיני, באוהל מועד, האם מדבר סיני נמצא באוהל מועד, או שאוהל מועד נמצא במדבר סיני?

את התשובה לשאלה הזו שמעתי מפי הרב אלון בשבת שליחים של תורה מציון. על מנת לענות על השאלה נשאל שאלה נוספת – בכל ערב שבת נוהגים כל הקהילות היהודיות בעם ישראל לשיר את “לכה דודי”. השיר היפה הזה התקבל אצל כל עם ישראל, אבל יש משהו לא ברור בשיר – הבית הראשון, השני והאחרון וכמובן הפזמון מדברים על שבת: “ְלכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה”, “שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד, ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה”, לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה”. 
השבת מוזכרת בצורה ברורה בשיר ומובן למה שרים את זה בערב שבת. 
לעומת זאת, שאר הבתים מדברים בכלל על ירושלים, על חורבנה והציפייה לתקומתה: “מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה”, “לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי, בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ”. מדוע היה חשוב למשורר, הרב שלמה אלקבץ, להכניס את ירושלים לשיר שמדבר על שבת?

התשובה לשאלה היא מה שעושה שבת לזמן, ירושלים עושה למקום. במילים אחרות, אם נחשוב לרגע מה היה קורה אם א-לוקים לא היה עוצר את הבריאה ביום שישי ושובת ביום השביעי, איזה יום היינו סופרים היום, הסיפור בבראשית היה ממשיך, אחרי היום השביעי היה מגיע השמיני, התשיעי, העשירי, האחד עשר וכן הלאה עד ימינו. למעשה, ברגע שא-לוקים שובת ביום השביעי, נוצר השבוע אותו אנו מכירים עד היום. שבת למעשה היא הסיבה לכך שיש שבוע; בלי שבת לא הייתה משמעות ליום ראשון או שני או שלישי וכן הלאה, כי יום ראשון הוא ראשון לפני שבת וכן כל השאר.

במובן דומה, מה ששבת עושה למושג הזמן, ירושלים עושה למושג המקום. בלי ירושלים, בלי מקום המקדש, לא הייתה משמעות לאף מקום. הקדוש ברוך הוא שבוחר בירושלים לשכן את שמו שם יוצר בכך משמעות לשאר העולם. 

כך נוכל לפרש גם את הפסוק בפרשה שלנו – בלי אוהל מועד אין חשיבות או משמעות למדבר סיני, מדבר סיני הוא עוד מקום בעולם, אבל כאשר שוכן שם אוהל מועד אז המקום הופך למשמעותי, לכן מדבר סיני מופיע בפסוק לפני אוהל מועד וכך אפשר להבין את הפסוק מבחינה לשונית.

כותרת המאמר מדברת על קדושת הזמן, המקום והאדם. ברצוני להוסיף עוד הסבר לקדושת האדם -בפרשת במדבר אנו קוראים על מינוי הנשיאים, המנהיגים של כל שבט ושבט, מנהיג, לעניות דעתי יכול לתת משמעות לאדם הרגיל, מנהיג יכול להוציא מצאן מרעיתו את המיטב מתוכם, הוא יכול לרומם את הקהילה שלו ואת כל מי שהולך אחריו. בהרבה מובנים, גם עבודת השליחות היא כזו, מטרתה היא להגיע לקהילה ולנסות להוציא ממנה את הטוב ביותר שאפשר.

אני סבור שבכל אחד יש מנהיג שיכול לגרום לנו לרצות להיות יותר טובים, לנסות להשפיע טוב ולהוביל את עצמנו וגם אחרים לגבהים חדשים.

לתגובות: gabzy22@gmail.com