מאמינים בני מאמינים
מאת ירון פרץ
אברך בכולל טורונטו (תשע”ז – תשע”ח)
כיום מלווה מנהלים ובתי ספר תיכוניים
עם ישראל במצרים הגיע למקום הכי נמוך שאפשר, מ”ט שערי טומאה. ע”פ המדרשים (המכילתא, מדרש רבה ועוד) הם היו ממש עובדי עבודה זרה.
לאור זה אפשר להבין למה משה לא מתרצה מהבטחת הקב”ה שהוא יהיה לצידו בבואו לעם ישראל ושבני ישראל ישמעו לקולו (פרק ג), ושוב מעלה חששות להצלחת השליחות:
“וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’. וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’, מזה (מַה זֶּה) בְיָדֶךָ, וַיֹּאמֶר, מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו…
משה טוען טענה בסיסית שבעצם מייתרת את כל השליחות. אם הם לא מאמינים אין לשליחות כל סיכוי להצליח.
אך מה עניין החזרה של “לא יאמינו” “ולא ישמעו” בטענת משה? ועוד לאחר שהקב”ה אמר לו במפורש “ושמעו לקולך” (ג, יח)?
המדרש בשמות רבה (פרשת שמות ג) מתאר לנו את המצב כדו שיח בין משה לקב”ה:
“ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי – אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקדוש ברוך הוא אמר לו ‘ושמעו לקולך’, והוא אמר: והן לא יאמינו לי?!…
מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו: ‘ויאמר ה’ אליו מזה בידך? ויאמר: מטה’. כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים. מאמינים, שנאמר ‘ויאמן העם’. בני מאמינים, שנאמר: ‘והאמין בה’…'”
משה מדבר על “לא יאמינו” והקב”ה עונה לו “ושמעו לקולך”. למרות שמשה טועה וחוטא בהוצאת שם רע על עם ישראל (כפי הנראה לאור מצבם הרוחני שלהם כרגע), הקב”ה הולך בדרכו ונותן לו אותות לבני ישראל כפי שמבקש.
הקב”ה קובע שישראל הם מאמינים בני באמינים באופן עקרוני (וזאת ללא קשר למצב הרוחני הנוכחי שלהם), ועל כן אין כל מקום בכלל לעלות על הדעת שהם “לא יאמינו”.
המדרש מביא הוכחה לכך שבני ישראל אכן מאמינים מהפסוק בהמשך “ויאמן העם” שבעצם העם האמין גם ללא קשר באותות ומופתים של משה אלא בעצם ששמע כי “פקד ה'” (ראה גם מדרש רבה שמות י”ג).
אך מה לגבי הטענה של משה שהם לא ישמעו?
אולי משה צודק בטענה זו כפי שמופיע בפרשתנו?
“וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”
ומה בכלל משמעות הדו שיח בין הקב”ה למשה, מה הפער בין יאמינו ל-ישמעו ?
לעניות דעתי יש פה רובד עמוק של 2 תפיסות עולם שונות לעניין השליחות .
משה מבקש לטעון שהצלחת השליחות לא תלויה בו. עניין האמונה הוא בבסיס השליחות ומה שיעשה השליח הוא לא רלוונטי כי אם אין בכלל אמונה אין בסיס. כל הנחת העבודה הזו היא ע”פ הראיה החיצונית של מצב עם ישראל עכשיו. חוסר האמונה של העם בקב”ה מוביל אוטומטית לחוסר שמיעה למשה ממילא אין לשליח שליטה או אחריות לחוסר ההצלחה של השליחות.
מצד שני הקב”ה מנסה ללמד את משה שאמונה זה משהו שיש לכל אחד מבני ישראל באופן תמידי ועקרוני; הניצוץ היהודי, האלוקי, קיים תמיד אצל כל יהודי. אולי הוא מכוסה ומוסתר עמוק עמוק אך הוא שם. לכן אין לקבוע שום דבר ע”פ ההתנהגות החיצונית של העם, צריך להאמין בו. הכל תלוי בשליח (קרי – במשה) ובאמונה שלו בעם ישראל שידע לגלות את הניצוץ.
הרלב”ג מסביר את פסוק “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” בצורה מדהימה ולעניות דעתי זהו פשט הדברים:
“…ולא האמינו ישראל לדברי משה, מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם — והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלקיות כמו שקדם”.
נראה כי למרות שהקב”ה נתן למשה את האותות שביקש ואכן הם האמינו, אפילו זה לא מספיק כדי לגרום להם לשמוע. משה נכשל כי לא הבין את מה שהקב”ה ביקש להגיד לו, שבסופו של דבר הכל תלוי בו, בשליח. משה חייב להיות מחובר לעם, לדבר איתם מלב אל לב.
משה מנותק, הוא נמצא בעולמות עליונים. העם עובד קשה. הוא זקוק לדברי תמיכה ואמפתיה למצבו ולא רק לדברי מוסר ואמונה. משה חושב שאם יביא דברי אמת ותועלת בוודאי הם יתקבלו מעצם תועלתם – אך לא כך הדבר.
משה מבין את הכישלון שלו בלהשמיע את דבר הקב”ה לבני ישראל, אז קל וחומר שלא יצליח להעביר את דבר הקב”ה פרעה הכופר:
“וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם“
מהי תשובת הקב”ה:
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”
אתה לא מצליח להגיע לעם שישמעו לך ולעורר אותם לגאולה, הבעיה היא לא האמונה שלהם אלא הגישה שלך. לכן קח את אהרון איתך. הוא יודע איך לגעת באנשים ואיך לדבר איתם לב אל לב כך שיקשיבו.
אנחנו כאנשי חינוך חייבים לזכור שניצוץ האמונה קיים בכל יהודי, בכל מקום, ואפילו במקומות הכי נמוכים שיש,
ישראל – מאמינים בני מאמינים.
השאלה היא איפה אנחנו, מה הגישה שלנו, איך אנחנו נצליח לחבר כל יהודי לדבר הקב”ה.
על יסוד זה מלמד אתנו הרלב”ג את התועלת הרביעית במידות שהוא לומד מהסיפור הזה:
“שראוי לאדם כשירצה להשיג דבר מה מהאנשים, שיסדר דבריו בתכלית מה שאפשר בהם מלקיחת הנפשות למה שיִרְצֵהוּ, ומיִפּוּי הדברים ההם וקישוטם, כדי שיְפוּתוּ לשמוע אליו. כי בזולת זה אפשר שלא ישיג מבוקשו, ואף על פי שיהיו הדברים ההם להגיע תועלת להם…”
שנזכה להצליח להשמיע את דבר הקב”ה בעולם
שבת שלום
