פרשת מקץ ושבת חנוכה – חלומות ושאיפות
מאת הרב עמיחי שטרן
ראש כולל לשעבר בוושינגטון תשע”ג-תשע”ד
יוסף ,בן שבע עשרה שנה נמכר ע”י אחיו לעבדות בשל חלומותיו: “ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו” [1] , “ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות…” ומכאן במשך שנים הוא עובר מיד ליד – מדנים, ישמעאלים, פוטיפר ושר בית הסוהר. במשך שלוש עשרה שנה היה עבד בזוי והכל בשל “חלומותיו ודבריו“
מה מחזיק נער צעיר, לבדו בארץ מצרים, בבית עבדים? מה החזיק אותו שלם ברוחו וללא חטא עד שחז”ל קוראים אותו, ולא אף אחד אחר מאבותינו הקדושים, “צדיק” [2] ?
אומרים חז”ל בגמ’: “ותתפשהו בבגדו לאמר וגו’ – באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון”[3]. כח המדמה, היכולת לראות דבר שאיננו מוחשי ולדמות כאילו הוא ממשי ומכוחו לפעול במציאות הקשה, הוא הוא הכח שבזכותו יוסף ניצל מהחטא.
אלא שיש להקשות על דברנו אלה. אם היכולת לדמות דבר לא מוחשי ולפעול מכוחו ואף להצליח הוא כח מיוחד, הלא לא רק יוסף חולם ומגשים. במקביל לחלומותיו של יוסף הצדיק. מפרטת לנו התורה את חלומותיהם של שרי המשקים והאופים וגם של פרעה הרשע[4]. גם השרים הללו היו כנראה אנשים משמעותיים בזמנם, ודאי פרעה היה מנהיג גדול, אף גדול מיוסף (“רק הכיסא אגדל ממך”[5]). אף פרעה חלם וחלומותיו התגשמו. אם כן מה מיוחד בכחו של יוסף ובחלומותיו יתר על אלו של פרעה הרשע?
אכן התורה מפרטת לנו את החולמים השונים, ואולם, בניגוד לפרעה המתוסכל שאין בכוחו שלו ובכח כל חרטומי וחכמי מצרים לפתור את חלומותיו, יוסף מעולם לא מציג עצמו כפותר החלומות. ואף שפרעה מנסה לנכס ליוסף את כח הפתרון: “שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו” [6], זה האחרון מתקנו באומרו: “ויען יוסף את פרעה בלעדי, א-לוקים יענה את שלום פרעה”, וכן בהמשך [7]: “ויאמר יוסף אל פרעה… את אשר הא-לוקים עושה היגיד לפרעה”.
ואכן חז”ל על הפסוק “וירא אדוניו כי ה’ איתו” אמרו על יוסף ששם שמים שגור על פיו [8]. בניגוד לפרעה הסומך על עצמו ועל חרטומיו, יוסף משליך יהבו על ה’. נכון שגם יוסף וגם פרעה חולמים, אבל אין קשר בין שני החולמים. ואכן מרן הראי”ה קוק בעין אי”ה [9 מסביר שהחלומות “גם הם מונהגים על כל רפיונם בהנהגה והשגחה, ואין כל דבר הנוגע לאדם בכל יחש שיהיה, יהיה נעזב ומופקר למקרה”.
פרעה, שחי את הטבע והגשמיות (“לי יאורי ואי עשיתיני”[10]) בטוח בכח חרטומיו וחכמיו לפתור את חלומו, וכשזה לא קורה הוא מוטרד עד שהוא מוכן להוציא נער עברי שפל, עבד, מהבור ובלבד שתנוח דעתו. לעומתו, יוסף החולם הגדול, שבשל חלומותיו נזרק לבור ע”י אחיו, הוא כלל לא מוטרד מהחלום. כל כולו אומר אמונה בה’. גם אם ייקח זמן, וגם אם אזרק לבור ואמכר מיד ליד לעבדות, היה יוסף כאביו “ממתין ומצפה מתי יבוא” (ויתגשם החלום) [11]. יוסף יודע שהכל מושגח ומכוון מלמעלה ולכן גם בהיותו בבור הנו אדם חופשי [12], לעומתו, פרעה, מלך האימפריה, הנו עבד לחרטומיו, לחכמיו ולחלומותיו משום שאיננו עבד לה’.
אנו מצויים השבת בעיצומו של חג החנוכה. איך ניצחו מעטים את הרבים? איך קומץ כוהנים מניע מרד המכניע אימפריה עולמית? לענ”ד התשובה לשאלתנו הנה החלום. היכולת לחלום ולהאמין בו גם כשהתנאים החיצוניים לא תואמים לחלום. אכן על הנייר אין למתתיהו הכהן הזקן ולחמשת בניו שום סיכוי מול יוון העצומה, אבל היכולת להסתכל במבט מאמין, גבוה מעל המציאות, הוא שנתן להם את הכח למרוד, לנצח ולהשיב מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה.
על זאת אנו מברכים ש”עשה ניסים לאבותינו בימים ההם במן הזה” בזמן הזה, גם בשואות או בפוגרומים, גם באינקוויזיציה ובצרות השונות. אנו מאמינים בבורא עולם ומכוחו מחוללים שינויים במציאות.
אותו בעל חלומות מצוי בכל אחד מאיתנו ,וכדברי הגמרא בברכות [13] “מי שפוחד מעין הרע…יאמר אני מזרעו של יוסף שלא שלטת בו עין הרע” וכדברי הראי”ה קוק שם – אני מזרעו של יוסף היכול להתמודד עם ניסיונות קשים בשל חוזק פנימי.
אנו הדור שזכה לראות איך מתגשם החולם בשוב ה’ ציון, נמשיך ונצעק כולנו: “מי לה’ אלי!”
נמשיך לחלום ולהגשים בעזרת ה’ כל חלום.
ויקם מלך חדש וגו’ – רב ושמואל, חד אמר: חדש ממש, וחד אמר: שנתחדשו גזירותיו. מאן דאמר חדש ממש, דכתיב: חדש, ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, דלא כתיב וימת וימלוך.
