הרב בעז גנוט
לשעבר ראש בימ”ד בסנט לואיס
לשעבר מנכ“ל תורה מציון
כיום מנהל אגף הנישואין ב”ארגון רבני צהר”

 

פרשת השבוע מספרת את סיפור ירידתו-בריחתו של יעקב מן הארץ ותחילת תהליך העלייה חזרה ארצה עם משפחתו. בתוך סיפור המסגרת הזה שזורים שלל סיפורים קצרים, וביניהם מצוי סיפור נדיר ומפתיע כאחד.

לאחר שנים ארוכות בגלות מתגלה ה’ ליעקב ומצווה עליו:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ” (בראשית ל”א, ג’)

יכולנו לצפות שיעקב יזדרז לקיים את דבר ה’ כפי שנהג זקנו, אברהם, כאשר ציווה עליו הקב”ה ללכת לארץ כנען, וכפי שנהג אביו, יצחק, כאשר ציווה עליו הקב”ה ללכת לארץ פלישתים. והנה יעקב עושה דבר שלא עשו לפניו. יעקב מבקש לשתף את נשותיו במהלך כולו. נדמה שיעקב מתייעץ, מבקש את אישורן או לפחות את התייחסותן של רחל ולאה למהלך.

כאשר מתבוננים בנימוקים של יעקב נראה כי הם מאששים את ההשערה הזאת. הוא מלין על חותנו, לבן, שכפה עליו נישואין עם לאה. הוא גם מתייחס בהרחבה למצב שנוצר שבו חותנו מתנכל לו על רקע העושר הרב שצבר כתוצאה מן ההסכם שביניהם. ורק בסוף דבריו הוא מציין בתמציתיות גם את העובדה:
“וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים  … אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.” (שם, ל”א, י”א-י”ג)
רחל ולאה מצידן נוקטות באותו אופן. הן מתארות את היחס הקשה של אביהן אליהן. הן מחזקות את יעקב במתיחות בינו לבין אביהן על רקע התעשרותו. ורק לבסוף הן קוראות לו:
“… עַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱ-לֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה” (בראשית, ל”א, ט”ז)

מה המקום להתדיינות הזאת כאשר יש צו ה’ ברור? אנו מצפים מאדם מאמין, ובודאי מיעקב אבינו, מרחל ומלאה, שיתייחסו לנימוק הזה באופן בלעדי ומוחלט. תיאור התהליכים שהביאו למתחים בינו ובין חותנו כרקע לעלייתו ארצה אינו רלוונטי, לכאורה. גם שיתוף נשותיו במהלך ובקשת התייחסותן, הגם שהוא דבר מבורך באופן כללי, הוא דבר בעייתי מאד בהקשר הנוכחי.

על מנת להבין את הדברים נתחיל מדברי הרמב”ם:
“אף על-פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה … ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים …” (רמב”ם, הלכות תמורה, ד’, י”ג)
הרמב”ם מלמד אותנו פרק חשוב ביחס לצו ה’. צו ה’ הוא בלעדי ומוחלט. עם זאת, מוטלת על האדם אחריות לנסות להבין את טיבו. אמנם, זהו איננו תנאי למימוש וקיום הצו (ראה גם רמב”ם סוף הלכות מעילה) אך אינו דומה מי שמקיים דבר מתוך שנתן לו טעם ומי שמקיים שלא מתוך טעם. ניסיון לתת טעם לצו מעורר בנו הזדהות גבוהה יותר עם הצו עצמו.

כאשר יעקב אבינו מקבל צו א-להי לשוב ארצה הוא אינו מפקפק בו לרגע. הוא מחפש ומוצא טעמים לצו ולעיתוי שלו. הענקת הטעם אינו מערער את עוצמתו של הצו, אלא אדרבה מעצים אותו ומעורר את המוטיבציה לקיים אותו.

גם השיתוף וההתייעצות שלו עם נשותיו הוא חלק מתפיסתו את מושג הצו. אדם עלול להתנהג בתוך ביתו כמי שמחלק צווים. גם אם יזכה להיענות כזאת או אחרת מבני ביתו הרי שהוא מעצב מערכת שאיננה מעוררת הזדהות והבנה. יעקב הבין את זה. יעקב ידע שנשותיו יקיימו את צו ה’ אליו לשוב ארצה, אבל יעקב ביקש לעורר את ההזדהות של נשותיו עם המהלך.

חיים אמוניים המודרכים על פי צו ה’ בתורה שבכתב ושבעל פה – ראוי להם שיבקשו טעמם של דברים ויעוררו את ההזדהות עמם. הדרך לכך נעוצה בלימוד חכמת התורה.
בשבת זאת מתכנסים חברי הכוללים של תורה מציון בצפון אמריקה בקהילה בממפיס. בכל שנה מתארחת הועידה בקהילה אחרת מקהילות תורה מציון. בהקשר הדברים שדנו בהם ניתן לנסח את מטרתם של בתי המדרש של תורה מציון בצפון אמריקה ובעולם כולו: לעורר את ההזדהות של חברי קהילתם עם צו ה’ על ידי נתינת טעם בדבר באמצעות לימוד התורה. זמינותם ומסירותם של חברי בתי המדרש לקידום לימוד התורה בקרב אנשי קהילתם זוכה להערכה רבה. אנו מאחלים להם עוד שנים רבות של שגשוג והצלחה.