הרב משה שפטר, בעבר ראש כולל וושינגטון, תשס”ג
אימרה ישנה אומרת כי “במלחמה ובאהבה אין כללים”. נראה, כי דוקא הפרשה שלנו הנה הזדמנות טובה לבחון את שני הצדדים- זה של המלחמה, וזה של האהבה.
אבל קודם לכל- הרקע לתחילת הפרשה, “אשת יפת תואר”, מאוד מוזר ומעורר תהיות. לפי הכתוב בפרשה, הרי שמותר לאדם לקחת גויה לאישה, כשהוא נמצא במלחמה ורואה בשבי אשה שמוצאת חן בעיניו. קודם כל, אנו חייבים להבין עד כמה הענין כאן משמעותי. אותה גויה, שהתורה יצרה כל כך הרבה חוקים כדי להרחיק אותנו מחיתון וקשר איתה(די אם נזכיר שכל בישול עכו”ם, למשל, הנו אסור בגלל הרחקה זו), ויש איסור מפורש של “ולא תתחתן בם”; אותה גויה שבלעם מנסה לפתות איתה את בחורי ישראל, (“ויחל העם לזנות אל בנות מואב”) וכתוצאה מכך העם נענש במגפה נוראה-פתאום מותרת! כיצד יתכן שדווקא איסור חמור זה יותר לנו בשעת מלחמה? רש”י מביא לנו הסבר מסוים, שהתורה כאן נותנת תשובה ליצר הרע של החייל. “מוטב יאכל תמותות שחוטות, ואל יאכל תמותות נבלות”. אבל זה דווקא מעורר את הקושי יותר: הרי התורה מחנכת את האדם דווקא להתגבר על עצמו, ולא להכנע ליצריו. ודווקא כאן נתיר לו?
נראה כי התשובה נעוצה בהבנת המציאות המלחמתית בצורה רחבה יותר. ראשית- הלוחמים אינם חבורת חיילים מקצועיים. הרי למדנו בפרשה הקודמת שמי שירא ורך לבב- ילך וישוב אל ביתו. ירא ורך לבב, אומרים חז”ל, הוא זה שירא מהעבירות שבידו. כלומר הוא ירא שיענש דווקא בקרב בעקבות עבירותיו. והרי כל אדם עושה חטאים! אומרים חז”ל שאפילו מי שדיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש לא יוצא להלחם. כלומר מדובר באנשים בעלי רמה אנושית ומוסרית גבוהה מאוד,ולא סתם בקבוצת לוחמים. שנית- המציאות המלחמתית הנה קשה ביותר. במשך חודשים אדם יכול להיות מנותק מביתו, ממשפחתו, מחביריו; נלחם באנשים אחרים, רואה מראות שבחיי היום יום שלו אינו נתקל בהם, הוא נמצא כל העת בסכנת חיים, כלומר- הוא לגמרי מנותק מחייו הרגילים.
אבל, אפילו במצב כזה- אין אדם יכול לעשות מה שליבו חפץ. גם במלחמה- יש חוקים. בניגוד לנוהג המקובל בעמי קדם, שהשובה יכול לעשות בשבוי כרצונו, התורה מגבילה את האדם הרוצה לקחת אשה מהשבי. עליו לתת לה יחס של כבוד- אם הוא רוצה לחיות איתה, עליו לישא אותה. היא תהפוך להיות אשתו- עם כל החובות שלו כלפיה. התורה נותנת לו חודש כדי לבחון את יחסו אליה, ואם אינו רוצה בה- הוא אינו יכול להשליך אותה סתם כך, או למכור אותה לשפחה. עליו לשחרר אותה חזרה למקומה. כלומר, אין כאן רק סיפוק רגעי של יצרו של האדם, אלא דרך מחייבת, רצינית, ליצירת קשר נישואין (כמובן- לאחר שתתגייר) עם אותה אשה. גם באהבה יש חוקים.
ובכלל- פרשתינו משופעת בחוקים ומצוות. יש למעלה משבעים מצוות רק בפרשה זו! לעתים זה נראה כל כך מגביל! היכן שאתה לא מסתכל אתה רואה מצווה, איסור, חוק כזה או אחר שאתה חייב -או שאסור לך- לעשותו. אולם הרבה תלוי בזוית הראיה שלנו. אנו צריכים להסתכל על התורה והמצוות לא כעל מערכת מגבילה, אלא כמערכת יצירתית, בונה, חיה, מבינה את רחשי לב האדם ומכוונת אותו לחיות בצורה הנכונה ביותר. אפילו במציאות קשה, התורה מסייעת לאדם לשמור על צלם אנוש שבו. אין היא מתעלמת מהמציאות היוצאת דופן שבה הוא נתון, אלא היא מסיעת בידו לעשות את רצונו- בדרך הנכונה. וזה אולי מסר חשוב שנובע מכאן: המצוות אינן באות כנגד רצוננו. גם אין המטרה של פרטי המצווה להנות את הקב”ה. כמו שאומר המדרש: “וכי אכפת לו לקב”ה מהיכן שוחטים, מהצוואר או מהעורף? אלא “לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרוף בהן את הבריות“. לצרוף- הכוונה לזכך, לשפר, להתעלות. זוהי, לדעתי, הדרך הנכונה להביט על המצוות בכלל- ועל פרשתינו בפרט.
