הרב עזריה ברזון, ראש כולל, טורונטו

התורה מספרת (בראשית פרק כ”ד פסוק ל”ב): “ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו”. כותב רש”י פרשת חיי שרה (פרק כד פסוק לב) ד”ה “ויפתח”: “התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים”:

וזה לשון הרמב”ן (שם): “וענין ויפתח הגמלים, שפתח מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורים, או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם, כלשון “אל יתהלל חוגר כמפתח” (מ”א כ יא), “התפתחי מוסרי צוארך (ישעיה נב ב)””:

ורש”י כתב: “התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים”. ולשון בראשית רבה (ס ח): “התיר זממיהם, רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו’. וזו שאלה לסתור פתוח הזמם, כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו, וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און”:

כוונת הרמב”ן היא לגמרא במסכת חולין (ז.): “השתא בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן. ודלמא עישר עליהם ממקום אחר! לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר! אמר ליה: חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה. מאי בהמתן של צדיקים? דרבי פנחס בן יאיר”.

ובכדי שנתפוס הבנה כל שהיא בדרגתו של ר’ פנחס בן יאיר נעיין במדרש תנאים (דברים פרק כג פסוק טו) הידוע: “היה ר’ פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידיחסידות חסידות מביאה לידי רוח הקדש רוח הקדש מביא לידי תחית המתים”. הרי שרבי פנחס בן יאיר השיג כל הדרגות הללו והבין יסודם, דאי לאו הכי האיך ידע לקבוע את הדרך שבה האדם עולה מדרגה לדרגה.

ומרבי פנחס בן יאיר לומד הרמב”ן קל וחומר לאברהם אבינו, וקובע שאין צורך לזמם את גמליו של אברהם אבינו כדי לשומרם מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו.והדברים מדהימים, כי כל אחד יודע שגמלים אוכלים וממשיכים לאכול כל מה שהם רואים בפניהם ואיך ימנעו מלאכול מחמת האיסור? אלא גדולה חסידותו של אברהם אבינו להשפיע אף על גמליו!

ועל פי דברי הרמב”ן כאן יש להבין את דבריו לעיל בפרשת פרשת לך לך (ד”ה “ויהי רעב בארץ”): “ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.”

נראה שיש להבין את דברי הרמב”ן על פי מש”כ הרב בית הלוי (בראשית פרק מ”א פסוק א’): “איתא במדרש רבה פרשת מקץ (פ”ט ג’) “אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו” (תהלים ג’)- זה יוסף. ולא פנה אל רהבים (שם) שעל ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים. ורבים חקרו על המדרש מה שאמר בתחילה זה יוסף וכו’וביאורו הפשוט, דשיעור ההשתדלות הנרצה אינו שוה בכל אדם רק כל אחד לפי ערכו, דמי שיכול להגיע לבטוח במעט מלאכה אזי מה שירבה להשתדל יותר מכפי הנצרך לו לזה השיעור כבר יחשב לו לחטא נגד מדת הבטחון כי הרבה להלוך אחרי ההשתדלות ולא בטח. ומי שבטחונו עדיין קטן משל חבירו יוכל לעסוק במלאכתו יותר מחבירו עד שגם הוא יהיה יכול להשקיט רוחו ולבו לבטוח בה’ דעיקר בחינת בטחון הוא השקטת רוחו ולבו להשליך על ה’ יהבו. ומי שמרבה בהשתדלות יותר מכפי הנצרך עונשו שמן השמים יוסיפו על הצטרכותו להשתדלות ולא יזומן לו פרנסתו רק ע”י יגיעת בשר הדרך שבחר לו. והנה השתדלותו של יוסף שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אל פרעה הוא השתדלות קטנה ופחותה שנוכל לשער דהרי אין בו רק דיבור אחד וכו’, וכיון שרואין אנחנו שיוסף נענש גם על זה הא מוכח מזה דכל כך היה בטחונו גדול עד כי גם זה המועט למותר נחשבה לו ומזה העונש ניכר גודל בטחונו מה שאין לשער ממש”.

וזהו יסוד דברי הרמב”ן שאברהם חטא שהיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו וכו’, דהיינו אי אפשר לפי דרגת חסידותו, דבביתו לא שרה חוק הטבע אלא ניסי ניסים, ואין צורך לזמם את גמליו, והיה לו לבטוח בה’ שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו ואף לא לעזוב את הארץ מפני הרעב.