ברוך שם כבוד מלכותו – הכבוד שבחיבור

ערב יום הכיפורים, בית הכנסת הומה מפה לפה, תפילת “כל נדרי“ הסתיימה אך עתה, הקהל החל להתפלל תפילת ערבית חגיגית, שאינה שונה מכל ערב חג. “המעריב ערבים”, “אהבת עולם…”, ואף קריאת שמע, כולן נאמרות במנגינה נעימה, כל עדה ועדה לפי מסורת אבותיה.
והנה, כאשר מתחילים את קריאת שמע, זועק הקהל בקול רם ונישא, בניגוד לכל חג ומועד אחר: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”. קריאה שכולה קבלת מלכות שמים יוצאת מן הלב ועולה עד מרומים.

במה שונה תפילת יום הכיפורים שבה אנחנו אומרים קריאה זו בקול רם מתפילת כל חג ומועד? מדוע המפגש הראשון עם שינוי מהרגל התפילה מגיע בתפילת ערבית ודווקא בנקודה זו? מהו הסוד שטמון במילים אלו, שכל השנה אנחנו מצניעים אותן ודווקא ביום הכיפורים אנו רואים לנכון להעלותן עד הרקיע?
לכאורה, התשובה ידועה. וכך אומר הטור (אוה”ח ס’ תרי”ט): “ונוהגין באשכנז לומר ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’ בקול רם, וסמך לדבר במדרש… כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב”ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל… לכן כל השנה אומרים אותו בלחש וביום הכיפורים אומרים אותו בפרהסיא לפי שאנו כמלאכים“. כלומר, מכיוון שביום הכיפורים אנו נקיים מחטא וצחים כשלג, אנו נדמים כמלאכים ורשאים להשתמש בקילוס של המלאכים. אולם האם אין זו יומרה מצידנו לטעון כך? הרי יום הכיפורים אך החל, ולפנינו יום שלם של תפילה ותחנון. רק בסופו, כאשר נכריז “ה’ הוא האלוקים!”, נרגיש שאנו עומדים צחים וזכים כמלאכים. באיזה זכות אנו באים וטוענים זאת כבר בתחילתו של יום הכיפורים?

כדי לנסות לענות על שאלה זו, נחזור לעצם האמירה של מילים אלו. הגמרא במסכת פסחים (דף נו.) מביאה מדרש על שיחתו של יעקב אבינו עם בניו במעמד פטירתו מהעולם: “ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם…  ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד! אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! אמרי רבנן היכי נעביד (כיצד נעשה)? נאמרוהו (נאמר אותו), לא אמרו משה רבינו! לא נאמרוהו (לא נאמר אותו), אמרו יעקב! התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי…“.
כלומר, כל אמירת “שמע ישראל” נאמרה מפי בניו של יעקב כאשר הוא חושש לשלמות ההמשכיות של עם ישראל, כאשר הוא חושש שמא יש פסול בזרעו, עונים לו השבטים כי ‘כמונו כמוך’ – כמו שאתה ממליך את הקב”ה בעולמך בשלמות מלאה, כך גם אנו, למרות הגופים המפוצלים ולמרות הדעות המפוצלות, אנחנו אחד.
יעקב אבינו מבין שאין חיבור בין עם ישראל ובין הקב”ה ללא אחדות. וקבלת עול מלכות שמיים מלאה, הממליכה את הקב”ה בעולמו, היא רק דרך האחדות. וכך אומר המהר”ל (נתיב העבודה פרק ו’): “וכן מה שאנו אומרים שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, היינו שכל אחד מישראל מקבל מלכותו יתברך עליו באמצעות כלל ישראל אשר הכלל מלכותו יתברך עליו, ויש לומר שמע ישראל ה’ אלקינו וגו’ כאלו הוא מדבר אל הכלל…“. רק כאשר עם ישראל באחדות מלאה, שם כבוד מלכותו קיים ומבוסס בעולם.

כאשר משה עולה למרום ושומע את המלאכים אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו” מתוך אחדות מלאה, כולם שליחי הקב”ה, כולם משרתיו, וכולם עושים את רצונו, הוא מתקנא באחדות זו, ורוצה להוריד אותה לעם ישראל. אך כאשר הוא יורד מהר סיני ורואה את המציאות שבה העם נמצא, הוא מבין שעם ישראל נמצא תמיד בקו שבין האחדות ובין הפירוד. בין החיבור ובין השונות. והוא לא יכול ללמד עדיין את עם ישראל את סוד “ברוך שם כבוד מלכותו”.
אנו לא מלאכים, אנו בעלי דעות שונות ודרכים שונות לעבוד את הקב”ה. חז”ל נקרעו בין הסוד שמגלה יעקב לבניו ובין המציאות שרואה משה, וקבעו שנאמר מילים אלו בלחש. נגיד לעצמנו שאנחנו בשאיפה, אנחנו רוצים להידמות למלאכים, אנו רוצים להציב לעצמנו יעד שבו נמליך את הקב”ה בעולמנו מתוך האחדות, מתוך החיבור. רק פעם אחת בשנה, כאשר כולנו מתכנסים יחד, ובהתרת הנדרים הציבורית הגדולה ביותר אנו אומרים “אנו מתירים להתפלל עם העבריינים”, ואומר המרדכי (יומא סימן תשכ”ה) בשם רבו המהר”ם מרוטנבורג “ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל…“, רק אז אנחנו חוזרים שוב להיות קהל אחד, ללא דעות, ללא מחלוקות, כולנו מכוונים ליבנו לקב”ה ולאהבתו.
דווקא ברגעים אלו, ולא בסופו של היום הקדוש, אנו מוצאים את כוחנו הגדול. החיבור והאחדות. בכוח זה אנו באים בתפילה לקב”ה. בכוח זה

אנו נכנסים ליום הקדוש ומשחזרים את המעמד של יעקב אבינו, את המעמד שאליו שאף משה. אומרים ומקלסים כולנו יחד את הבורא בקול גדול: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.