ביכורים, ארץ ישראל ומידת הענווה

התורה מצווה אותנו מספר פעמים להביא קרבן ביכורים לד’. לקחת את ראשית יבול פרי אדמתנו להעלותו לירושלים לבית המקדש, ושם אל מול הכהן לספר לעצמנו שוב את יסודות אמונתנו וקיומי ההבטחה האלוקית לרשת את ארץ ישראל. מהו סודם של הביכורים ומהי מטרתם? אולי בדברים הבאים נצליח להרים מעט את המסך ולקחת את העקרונות מקרבן מיוחד זה לעבודת ד’ שלנו לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.
כהארה ראשונה במצווה זו נביא את דברי אור החיים הקדוש:
‘והיה כי תבא אל הארץ’ – אמר והיה לשון שמחה (ב”ר מ”ב, ג’), להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו ‘אז ימלא שחוק פינו’ וגו’
(אור החיים דברים כ”ו, א’)

המצווה הזו ראשית כל מבטאת את השמחה והכרת הטוב של יהודי החי בארצו ומקיים את המצוות המיוחדות לה. בפתחה של שנת השמיטה הקרובה לתובנה זו יש משמעות נוספת וערך מיוחד.
אבל לקרבן זה יש רבדים נוספים בהם ננסה לגעת. המדרש רבה בתחילת פרשת בראשית מביא את הדברים הבאים:
ר’ הונא בשם ר’ מתנה אמר בזכות ג’ דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים.
ומה טעם? ‘בראשית ברא אלהים’, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר: ראשית עריסותיכם,
ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר: ‘ראשית דגנך’,
ואין ראשית אלא בכורים שנאמר: ‘ראשית בכורי אדמתך’ וגו’.

העולם כולו, לדברי רב הונא במדרש נברא לאור היכולת של האדם להקדיש את הראשית והפתיחה של פרי עמלו לד’. וכך גם כתב ספר החינוך במצוות הבאת הביכורים:
להביא ביכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם וליתנו לכהנים…
משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתינו, ונזכור ונדע כי מאיתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנותיו, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתינו לפניו כי הפירות ויתר כל הטובה מאיתו יבואו, נהיה ראויין לברכה ויתברכו פירותינו.

ועדיין האדם עומד ותוהה מה המשמעות להבאת היבול הראשוני דווקא אל הקב”ה. אולי דווקא הפרי שבא אחר כך יהיה משובח יותר? אולי הפרי הראשון נתון לפגעי מזג אוויר או מזיקים אחרים? כדי לבאר זאת נחזור לקרבן הראשון אותו מתארת לנו התורה:
“וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַד’. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ד’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. (בראשית ד’, ג’-ד’)
קין מביא את פרי האדמה שלו והבל מביא גם הוא את בכורות הצאן. ד’ שועה-מקבל את קרבנו של הבל ודוחה את קרבנו של קין. כידוע, האירוע הזה מסתיים ברציחתו של הבל וענישתו הקשה של קין. אבל אם ננסה להתחקות אחר שורש מעשיהם של קין והבל נמצא שכוונתם היתה דומה אך שורשה היה שונה.
האדמו”ר ר’ שלום נח ברזובסקי זצ”ל, בעל ה”נתיבות שלום”, מבאר סוגיה זו במילים הבאות:
תכלית מצות ביכורים שיהודי ימסור את הדבר החביב עליו ביותר להשי”ת, וזה משמעות הלשון ולקחת מראשית, שבכל דבר הראשית הוא החלק החשוב והחביב ביותר אצל האדם, ואת החלק הזה צריך יהודי למסור להשי”ת, את האהוב והחביב עליו ביותר. ועדרך זה צותה התורה שאת כל ענייני ראשית ימסור יהודי להשי”ת… ולכך בזכות מצוה זו נברא כל העולם, כאמור שתכלית הבריאה שנתאוה הקב”ה שיהיה לו דירה בתחתונים, שבתחתונים יקריבו להשי”ת את החביב ביותר שנפשם קשורה בו, וזה מתקיים במצות ביכורים…
ועפ”ז יש לבאר פרשת קין והבל,… ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד’, שלא כתיב מפרי אדמתו, כדרך שכתוב בקרבן הבל מבכורות צאנו, והיינו שפרי אדמתו הכוונה לפירות אלו שבהם השקיע את כל דם התמצית שלו, וקין לא היה מוכן למסור זאת להשי”ת, אלא הביא סתם מפרי האדמה, ממה שלא השקיע כ”כ הרבה עמל ויגיעה, שזהו פירוש מן הגרוע. אכן הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, שמסר להשי”ת את הדברים הערבים והחביבים עליו ביותר. וע”ד מצות ביכורים להביא מן המובחר, ובעיקר מן הראשית החביב ביותר, שימסור זאת להשי”ת.
(נתיבות שלום, כי תבוא, גודל מצות ביכורים)

כותב האדמו”ר, שמטרת מצוות הביכורים היא מסירת הפתיחה, הדבר היקר ביותר, לקב”ה ולעבודתו. להבדיל בין הקודש לחול העבודה זרה של המולך דרשה גם מסירה זו – רק שבעיוותה וברשעותה דרשה את הבן הראשון של האדם כקרבן לאל. לעומת עיוות מוסרי ורוחני זה התורה מצווה את האדם להקריב את פרי עמלו – אדמתו החביב עליו ביותר לד’. קין לא היה מוכן למסור נקודה זו לד’ והיה מוכן לתת רק חלק מעולמו לעבודת ד’. הבל לעומתו נדחף מעצמו למסור את הדבר החביב עליו ביותר ודווקא אותו לעבודת ד’.

האדמו”ר מסוכטשוב, בעל השם משמואל, מביא הארה נוספת במעשה קין והבל הנוגעת גם לקרבן הביכורים ומשלימה את התמונה אותה אנו מנסים לשרטט:
למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב שאת וגו’. וכבר דקדקנו למה לא יפלו פניו, האם יותר טוב הי’ ח”ו שלא יצטער ולא יפלו פניו ולא יתבייש, הלוא אמרו ז”ל (ברכות י”ב, ע”ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו כל עוונותיו. וגם לשון אם תיטיב שאת יש להבין. ואמרנו שהי’ ענין של יאוש שגרוע מהכל.
ונראה לבאר יותר. דהנה כבר אמרנו שקין מלשון קנין ויש. אך חוה אמרה קניתי איש את ד’, היינו לעבודתו ית”ש צריך שהאדם יהי’ יש בעיני עצמו, כאמרם ז”ל (סנהדרין ל”ז, ע”א) חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם… אבל מבלעדי זה צריך אדם להיות שפל בעיני עצמו ויבטל עצמו בתכלית הביטול לרצון הש”י, ומי שהוא יש בעיני עצמו הוא שורש פורה ראש ולענה ונתהוה ממנו גס רוח, ומעותד לכל רע ע”ז גילוי עריות ושפיכות דמים…  והנה קין לעומת שהיה לו להיות כנ”ל היה להיפוך, שבעניני העולם היה יש וקנין בעיני עצמו וגס רוח, כמו שהיה ענינו שעבר על ע”ז שאמר לית דין ולית דיין, ובא על תאומתו של הבל, והרג את הבל. אבל הבל הי’ ההיפוך ממנו, שהיה בעיני עצמו כהבל ואפס ואין, אבל גם זה אין שבח, שהרי היה גם בענין עבודה כן, שלא עלה על דעתו להרהיב עוז בנפשו להקריב קרבן עד שראה את קין מקריב הביא גם הוא, טפל לקין, כמו שכתוב ‘והבל הביא גם הוא’, שחשב שבאמצעות קין יתקבל גם קרבנו.
ואם שבצד אחד השפלות היא מדה טובה, וע”כ נתקבל קרבנו, מ”מ מצד אחר היא מדה חסרה שחסר לו להיות לבו מוגבה בדרכי ד’ וע”כ נהרג. והנה כה דרך כל המתגאים, כאשר נדחף לאחור, תחילה היטב חרה לו, ואח”כ בראותו כי אבדה תקותו להשתרר כמקודם הוא נופל ומתיאש… כי באמת זו מדה טובה שהאדם יתמרמר בכל עת על קוצר עבודה, אבל נפלו הוא לשון עבר כלומר כבר נתייאשת ונפלת נפילה שאין אחרי’ נפילה כמתיאש לגמרי, הלוא אם תיטיב שאת, היינו שידוע שאם האדם עשה תשובה מחזירין לו כל עבודתו שעבד קודם תשובתו… וא”כ למה זה אתה נרדם קום קרא אל אלקיך. ועוד יש לפרש אם תיטיב שאת, היינו שאתה יש בעיני עצמך בדרך בלתי טוב, לא כן הדבר אלא בדרך טובים שם תהיה נשא וגבוה כמו השם קין קניתי איש את ה’ כנ”ל… וא”כ למה חרה לך על העבר ולמה נפלו פניך כמתיאש על העתיד. (שם משמואל בראשית תרע”ד, ד”ה למה חרה לך)

השם משמואל מסביר שגאוותו של קין – איש הקניין – היא זו שאפשרה מלכתחילה את הקרבת הקרבן מחד אבל מאידך ברגע שקרבנו לא התקבל התייאש קין ולא חיפש דרך לתקן את מעשיו. הבל לעומתו מתוך ענווה גדולה לא חשב שהוא ראוי להקריב קרבן ורק לאחר שראה את אחיו מקריב “הביא גם הוא” – אותה מידה של ענווה היא זו שדחפה אותו להביא את הבכורות המשובחים לפני ד’ כתפילה שאם לא יתקבל הקרבן בזכות המקריב שלו הוא יתקבל בזכות תוכנו.
אומר השם משמואל – זו עבודת ד’ של האדם לנסות ולהתקרב אל ד’ בכל המצבים שהוא נתון בהם. בימים אלו בהם המלך בשדה ואנחנו מתפללים שיכתוב אותנו לשנה טובה ומתוקה, בימים אלו בהם המציאות והסדר העולמי אליהם אנו כל כך רגילים משתנים אל מול עינינו – דווקא בימים אלו קרבן הביכורים והמסר שהוא מקפל בתוכו זועק אל האדם: “אל תתייאש – המשך לעבוד את ד’, המשך להביא את ראשית היבול שלך אל המקדש, המשך לנסות ולקדש את ראשית מעשיך – גם כשקשה, גם כשנראה כאילו קרבנך לא מתקבל, גם כשהחושך נראה כמתגבר – עליך להמשיך לחתור, להמשיך ללכת ולהמשיך להתעלות בדרכי ד’ בשמחה ובגבורה”.

וכך כתב מרן הראי”ה זצ”ל בסידורו עולת ראי”ה:
אני. האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע”י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני.(עולת ראי”ה, ח”א עמ’ א’ ד”ה אני)

היכולת של האדם להגדיר את עצמו, להכיר את עצמו, תנבע רק ממקום בו ידע להכיר תודה למי שנפח בו את הנשמה ונתן לו את הכח לעשות חיל. או אז יוכל האדם לומר את המילה “אני” בשלמות ובהכרה מלאה. האדם שמודע לעצמו, לכוחותיו ולכשרונותיו ורוצה לבטא אותם באופן השלם ביותר יוכל לעשות זאת מתוך ענווה אמיתית המרוממת אותו ודוחפת אותו לעשיה קדושה ולפעילות מבורכת.

מתוך ענווה גדולה מחד ואמונה גדולה ביכולת האדם להתעלות ולהתקדם נכנס ונלך אל הימים הנוראים ואל השנה החדשה הבאה עלינו לטובה ונזכה כולנו להכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום יחד עם כל עם ישראל.