ידוע ומפורסם מאמר חז”ל במסכת סנהדרין (צז.) ש2000 שנות העולם הראשונות הרי הם שנות תוהו, וה2000 השניים הם שנות תורה. שנות התורה התחילו בפרשת השבוע שעבר על פי מאמר חז”ל, מהפסוק: “ואת הנפש אשר עשו בחרן”, מהרגע שאברהם ושרה שניהם יחדיו מתחילים ללמד את האמונה בקב”ה.
כמדומני שניתן גם לומר ולחלק את אותה חלוקה של 2000 שנות תוהו כאלפיים שנות חטא ובלבול רוחני, ומרגע שמופיע איתנו של עולם העולם האנושי עובר שינוי מוחלט.
עוד באותו יום הבריאה הספיק אדם הראשון לחטוא ואכל מעץ הדעת. עוד באותו יום נגזר עליו: “ארורה האדמה בעבורך”…. “בעצב תלדי בנים”…. וכמובן הגירוש מגן עדן.
אך השאלה שתמיד הדהדה באזני היא מדוע הקב”ה לא נותן לאדם וחוה עוד צ’אנס נוסף? מדוע ננעלו דלתי התשובה? האם ייתכן שהקב”ה בגלל חטא אחד של אכילה (מבחינה פסיכולוגית – זוהי התאווה האנושית החזקה ביותר) יעניש את האנושות בעונש קשה כל כך ?
הרב קוק באחת מפסקאותיו המפורסמות באורות הקודש “בקשת האני העצמי”, עונה לנו על שאלה קשה זו ומניח יסוד גדול לכל עולם האנושות בכלל ולעולם היהודי בפרט.
הרב קוק טוען שאל לנו לטעות שהאדם נענש על אכילתו מעץ הדעת, כי אם על דבר אחר וקשה הרבה יותר. אך לפני תשובתו של הרב קוק, נקדים כמה מילים:
לאחר אכילת אדם וחוה הם מיד מבינים “כי עירומים הם”, ולכן תגובתם: “ויתחבא האדם ואשתו מפני ה אלוקים בתוך עץ הגן”. (מעניין מאוד מקום המחבוא – כמו שודד ששדד בנק ויתחבא בתוך הכספת – כדאמרי אינשי “על ראש הגנב בוער הכובע”.) נשאל – אכן אדם חשב לרגע שניתן להתחבא מפני הקב”ה? הרי זו הבנה ילדותית ושטחית לחשוב כך. פתאום – מגיע הקב”ה ויאמר אל האדם “אייכה”? ממש נפלא! הרי לנו משחק מחבואים הראשון בהיסטוריה, בו האדם וחוה הם המתחבאים ואילו הקב”ה בכבודו ובעצמו משתף פעולה עם המשחק והוא “התופס”….
בהמשך – מגיעה תשובה תמוהה של האדם על כך שפחד מהקב”ה כי עירום הוא (שוב, ‘ על ראש הגנב בוער הכובע’) ופה מגיעה שאלת הקב”ה. לצורך הבנת השאלה אמשיל משל מוכר לכולם – כי בעצם כולנו חווינו אותו בחיי ילדותינו.
נניח שהרשל’ה חוזר הביתה מבית הספר, מגיע הביתה נכנס למטבח פותח את המקרר ורואה שוקולד שוויצרי- הוא ילד מחונך ושואל את אימו אם אפשר לאכול. אימא עונה – “הרש’לה, ראשית תאכל ארוחת צהריים ולאחר מכן תאכל מהשוקולד”. בדיוק באותו רגע בוכה אחיו הקטן של הרשל’ה בחדר הסמוך ואימא רצה לראות מה קרה, הרשל’ה מנצל את המומנט וחוטף את השוקולד. אימא פותחת את המקרר ושואלת את הרשל’ה – “הרשל’ה מותק – איפה השוקולד?” הרשל’ה שמבין את מצבו עונה בתמימות – “האמת, אני לא יודע. לא ייאמן! הרגע היה פה ועכשיו לא….” אימא עוד לא תעניש. אימא תשאל את השאלה הבאה – “הרשל’ה מותק, האם במקרה אכלת מן השוקולד שאמרתי לך לא לאכול?????”
הרש’לה יבין שאימא יודעת הכול, ויאמר – “אכן אמא, סליחה, לא בכוונה, לא שלטתי וכו’….”
בא הקב”ה ושואל את שאלת אימא להרשל’ה: “המן העץ אשר צויותיך לבלתי אכול ממנו אכלת?????” נפלא! אפילו הרשל’ה בן 4 יודע לענות על שאלה כזאת. אבל אדם – “ויאמר האדם: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל….” כמה קשה! זה לא אני!!! זה האישה אשמה, ובעצם…גם אתה!!!!
כותב הרב: “חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שלא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אייכה!!!” הנה לנו החטא הגרוע מכולם! לא לתת תשובה על השאלה הפשוטה והקשה בעולם: אייכה. אייכה פירושו – איך אתה????חטאת? לא נורא, תכיר החטא! תכיר בחולשתך, רק כך תוכל לצאת קדימה. אבל לעולם, לעולם אל תתנכר לעצמך. (על פי הרב זה הפשט של עבודה זרה – עבודת נכר.)
2000 שנה עוברות והעולם מחכה עוד לתשובה לשאלה הגדולה – אייכה. אף אחד לא מצליח לענות על השאלה הזאת. לא אדם ולא קין ולא חם ולא נח ולא מגדל בבל ולא נמרוד – כולם מנוכרים לעצמם, אף אחד לא יודע איפה הוא בעולם. עד שבא אברהם אבינו ומלמד אותנו את התשובה לשאלה הזאת:
“ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר: הנני” – בפשט העמוק, לענ”ד זהו הניסיון, אח”כ יגיע הקריאה לעקידה, אבל עכשיו הניסיון של הקב”ה הוא לראות האם מישהו כבר סוף סוף יכול לגמור את עולם התוהו הזה – עולם שאף אחד לא יודע מיהו, עולם שכלשונו של הרב: “וכיון שאין אני, אין הוא, וק”ו שאין אתה”, ולומר בקול ברור: הנני!!! הנה אני, אני מוכן, אני מודע, אני שואל את עצמי יום יום איפה אני עומד. ויכול להיות שהתשובה היא – “חלש”, “פישלתי”, “צריך להשתדל”, “אכלתי ממה שאסור”. לא נורא – אתה אדם, אתה יכול לטעות, אבל רק אם את יודע אח”כ להבחין בכך…
הוי אומר האדם לא נענש על אכילתו, זה קורה! כולנו בני אדם – גם אדם הראשון. האדם נענש משום שלא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אייכה.
