באופן פשוט, האבות הם המייסדים של היהדות, הם גילו ופרסמו את ה’ והם שקראו בשמו בכל מקום. בפרשתנו מופיע ביטוי המעורר סימני שאלה על הכרות זו: ” וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּקל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהם”. האם הכירו האבות את ה’ ורק לא ידעו את השם בן ארבע האותיות? ואם כך, מה זה משנה באיזה שם הכירוהו, ולמה התורה מזכירה זאת? מצד שני, אם לא הכירוהו מספיק בכדי לדעת את “שמו הפרטי” כביכול, את מה ומי פרסמו בעולם? האם היתה שם אמת בפרסום?

נקדים לבאר את המשמעות של שמות ה’ ומתוך כך תשובה לשאלותינו.

ה’ הוא אין סופי, ולפי ההגדרה אינו נתפס ומושג בכלים אנושיים.”יושב בסתר עליון”.

היכולת שלנו להתייחס אליו בנויה על כינויים ושמות שאנו מכנים אותו לפי פעולותיו הנראות לעינינו. אלו הם “השמות” השונים של ה’ – אחיזת הדעת האנושית במופשט לפי המושג.

לפי הסבר זה, התגלותו של ה’ בשם חדש אינה שינוי בו וגם לא חסרון באבות, אלא הופעה של הנהגה חדשה , מפגש מסוג חדש של בני האדם עמו. בימי האבות הנהגת ה’ את העולם היתה בדרכי הטבע או קרוב לטבע. בפרשותינו מופיע שינוי מהותי – לקראת יציאת מצרים כולם רואים הנהגה חדשה של ניסים גדולים ושינוי סדרי בראשית. זהו מעבר מהנהגה של יחידים – אלקי אברהם יצחק ויעקב, להנהגה וניהול של עמים ואימפריות – אלקי העברים, אלקי ישראל. בעקבות התגלות זו לא רק המאמינים והצדיקים רואים את ה’, אפילו המסרבים להאמין נאלצים להודות ש “אצבע אלקים היא”.

כאשר ה’ מסביר למשה את תפקידו, הוא מלמד אותו ואותנו שיציאת מצרים פתחה את הפתח לסוג חדש של מערכת יחסים עם הבורא, להנהגה חדשה שתופיע בעולם ותלך ותתפשט עד הגאולה השלמה, עד ש”מלאה הארץ דעה את יקוק כמים לים מכסים” “והיה יקוק למלך על כל הארץ”