ייתכן מאוד ולא יהיה זה מוגזם לטעון כי דרך בורמה הצילה את ירושלים בימי מלחמת העצמאות.
כידוע, ירושלים הייתה נתונה במצור חודשים רבים ולא ניתן היה להעביר סחורות או ציוד מהשפלה לבירה. מצב הרעב והמחסור הנשק היה חמור מאוד. הנקודה הבעייתית על הדרך לירושלים היה המבצר בלטרון ממנה כוחות הלגיון הירדניים תקפו כל שיירה שניסתה לפרוץ את הדרך לירושלים. נקודה זו הייתה מוגנת היטב ולאחר מספר ניסיונות עקובים מדם צה”ל הצעיר לא ידע איך לפתור את הבעיה הזו. לטרון היא דוגמא מאוד נדירה של יעד אשר צה”ל לא הצליח לכבוש בשום אופן.
כשבוע לאחר הכרזת העצמאות הוחלט על מציאת דרך גישה חלופית לירושלים. מאז ועד היום אין בהירות מוחלטת מי מצא את אותה הדרך אשר לימים תזכה לכינוי דרך בורמה.
גרסה אחת היא ש-3 לוחמים מחטיבת הראל גילו את הדרך במקרה כאשר ניווטו ברגל משורש לחולדה. גירסה אחרת מספרת על 3 לוחמים מחטיבת הנגב שניסו להגיע מירושלים ליחידה שלהם.
עוד שבוע מאוחר יותר, לאחר כישלון נוסף לכבוש את המבצר בלטרון, יצאו 11 לוחמי פלמ”ח יחד עם מפקד חטיבה 7, שלמה שמיר, שהיה מהנדס באזרחות, עם ג’יפים לבדוק את תוואי הדרך. באותו זמן, ללא תיאום יצא אליהו סלע, קצין המבצעים של חטיבת הראל, מכיוון ירושלים גם הוא בחיפוש אחר דרך אפשרית. 8 ק”מ מתוך הדרך היו אפשריים מבחינת הנסיעה, 4 ק”מ מכל צד, אולם עדיין היו 2 ק”מ באמצע הדרך אשר היה בלתי עביר לרכבים.
במשך שמונה ימים הועברה אספקה, שכללה מצרכי מזון ודלק על ידי סבלים, פרדות וגמלים שנשאו את הציוד מצד אחד של המעבר לשני, כשבמקביל מתבצעות העבודות ההנדסיות לפריצה ולסלילת הדרך. עקב חוסר ציוד הנדסאי חלק מן החפירות נעשו בידיים חשופות. ההקלה בירושלים הייתה מיידית ואכן ירושלים יכלה להחזיק מעמד עד לסיום המצור.
הכוחות השונים אשר השתתפו בפריצת הדרך המציאו שמות שונים ומגוונים לדרך, אולם העיתונאי האמריקאי קנת בילבי הוא זה שקרא לדרך זו על שם הדרך אשר פרצו כוחות הברית במזרח אסיה כדי לעקוף את הכוחות היפניים ולעזור לכוחות הסינים.
