הרב דרור ברמה, בעבר ראש כולל תשס”ו

משה מבשר לעם המושפל והמעונה את בשורת הגאולה. בסידרה של פסוקים מרגשים בתחילת הפרשה, המבטיחים קץ לצרות וקיום הברית עם האבות. הנחמה נחתמת בפסוקים הבאים:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’:

נבואה זו נמסרת לבני ישראללאחר שבפרשה הקודמת הוכיח משה באותות ובמופתים את שליחותו בניסי המטה והיד. לאחר אותות אלו האמינו בו העם והשתחוו לה’.

נתאר לעצמנו עם של עבדים, רדופים ושנואים, עוסקים בעבודות פרך בצל השוטים המונפים עליהם, ילדיהם מושלכים ליאור ברגע לידתם, והנה סוף סוף מגיע הגואל המובטח. רואים את האור בקצה הדרך, ה’ נענה לתפילותיהם.

היינו מצפים לגילויי שמחה, לאנחות רווחה, אולי כמה דמעות על סיפו של עידן חדש בחיים. להפתעתנו הרבה, התגובה שונה לחלוטין:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶררוּחַוּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: (שמות ו ז-ט)

דבריו של משה עוברים מעל ראשי העבדים האומללים. אין חגיגות ואין דמעות. משה דיבר ואיש לא שמע. קוצר הרוח והעבודה הקשה גררו עיסוק במאבק לשרידה מיום ליום, להשפלת העיניים אל חבילת התבן והטיט הבאה שצריך לאסוף, אל הניסיון להתחמק מהצלפת השוט השורק מעל. אין האוזן כרויה לשמוע תוכניות גדולות ותקוות רחוקות.

ובכל זאת, לא נחה דעתנו. גם האסיר האומלל ביותר, עת כי ישמע על שחרורו, ירים קמעה את ראשו, ינסה להיזכר בטעמו הנשכח של החופש, יתן למצב החדש לחלחל אל תודעתו. מדוע לא שמעו אל משה? האם יתכן שלא נותר איש, שלא נותר זכר למסורת האבות בכל ישראל? האם הגיע העם למצב של יאוש טוטאלי עד כדי התעלמות מהישועה גם כשזו מגיעה?

חז”ל מעלים שאלה זו במכילתא ובעקבותיה מציעים פירוש חדש לביטוי “קוצר רוח”:

ר’ יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר – ‘ולא שמעו אל משה מקוצר רוח’ וגו’ וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?

נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח?

אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה?

אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנאמר ‘ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו’ (יחזקאל כ ז) ואומר ‘וימרו בי ולא אבו שמוע’ וגו’ (מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה ה)

קוצר הרוח לא היה קוצר נשימה אלא קוצר של הרוח.

המצרים מררו את חייהם של בני ישראלבחומר ובלבנים, אך גם בחשיפה ממושכת לתרבות המצרית מעמדת נחיתות והשפלה. הם הצליחו לשעבד לא רק את גופם אלא גם את רוחם. לאחר גלות קשה משה מגיע עם בשורת גאולה, אבל גאולה זו כוללת עזיבה מוחלטת של מצרים ותרבותה, הצלה מהעבודה אך גם ויתור על העבודה הזרה.

“לא שמעו אל משה” מתפרש לפי זה לא במובן של חוסר ריכוז והקשבה אלא כחוסר רצון לשמוע ולהפנים. חז”ל מוכיחים מהפסוקים בספר יחזקאל שתהליך הפרדת ישראל מתרבות מצרים היה קשה ולא נעשה מרצון. לא רק פרעה היה זקוק למכות בכדי להכיר בעליונותו של ה’ ובהכרח לציית לו. גם עשרת הדיברות, תיעוד הפגישה הישירה שלנו עם דבר ה’ פותחים במילים “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.

גאולת מצרים היא התבנית והמודל לכל הגאולות הבאות. למדנו כאן שיעור חשוב. עלינו לדעת שהגלות משפיעה גם על הרוח. במיוחד לעת קץ, כאשר פעמי הגאולה כבר נשמעים, אך מסביב הצרות מתגברות – מופיע קוצר הרוח. שילוב של מאבק יום יומי על השרידה והביטחון האישי והלאומי, בחומר ובלבנים, עם תחושת נחיתות והתבטלות כלפי הגויים שלביניהם גלינו. פחד מן המעבר לעצמאות אמיתית, קטנות וקוצר של הרוח, חיפוש השלום והמנוחה של הרגע הבא, מניעת הפיגוע הבא, הבחירות הבאות וכו’ מביאים אנשים לדבוק בחיי עליבות בין שלוליות הטיט בתרבות מצרים במקום להתרומם לעצמאות ואחריות.

הדור ההוא שסירב גאולה, נלכד בתבנית זו גם בהמשך ברצונו לשוב למצרים ובחטא המרגלים, ומת בדרך, במדבר.

נזכה לשמוע את פרשת השבוע, וללמוד את הלקח.