גדרה היא מבין הסמלים החזקים ביותר של תחילת שיבת ציון בעת החדשה.

היא הוקמה על ידי קבוצת הביל”ויים בשנת תרמ”ד – 1884. קבוצה זו – אשר נחשבת בהיסטוריה הציונית כגל העליה הראשון – הגיעו שנתיים לפני כן לארץ ישראל אך סבלו רבות במהלך חיפוש מקום קבע. 
הקבוצה הוקמה בחרקוב, אוקראינה, בעקבות 
פוגרומים ופרעות אנטישמיות. היא דגלה באידאולוגיה סוציאליסטית-ציונית ושמה נלקח מראשי תיבות הפסוק: “בית ישראל לכו ונלכה”.

הרב יחיאל פינס, מההוגים הראשונים של הציונות הדתית, רכש עבורם 3,000 דונם סמוך ליישוב הערבי קטרה. בחנוכה של אותה השנה עלו החברים הראשונים – צבי הורביץ ושלמה זלמן צוקרמן. הם הדליקו על גבעת המושבה שתי מדורות כנגד שני נרות חנוכה.
מאוחר יותר הגיעו שאר חברי הקבוצה והשטח התחלק בינהם. הם התחילו לעבוד, לעבד ולפתח את המקום. אמנם זמן קצר לאחר התפתחות הזו החלו ערבי הכפרים השכנים להתמלא זעם, לדווח לשלטונות לתקוף את היישוב, אך ב”ה זה לא הועיל. המקום המשיך לגדול.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו להגיע למקום עולים מתימן. קליטתם לא עלתה יפה, והם לא התקבלו כחברים מן המנין במושב אלא הועסקו כפועלים. קבוצה ראשונה זו עזבה, אולם שנים רבות לאחר מכם, בשנות ה-50 עם מבצע מרבד הקסמים החלו להגיע קבוצות גדולות של יהודי תימן לגדרה ובפועל השתלטו על המקום. עד היום גדרה נחשבת למעוז של יהדות תימן. עוד שנים רבות מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-90, בעקבות מבצע משה ומצבע שלמה, הגיעו עולים רבים מאתיופיה להתיישב בגדרה.

כך בפועל, לאורך כל ההיסטוריה שלה, קלטה גדרה עולים מן המזרח והמערב, מן הצפון והדרום.