מאז שיצא אברהם לדרכו ,ועזב את בית אביו , כולנו נמצאים במסע שלא הגיע לקיצו. אפשר שגורלנו נחרץ להיות “היהודי הנודד” , ואפשר גם להעמיק בקריאה שבאה מגבוה ולשמוע שלא נא’ רק “לך” במובן של הליכה , אלא נא’ “לך לך” כלומר הליכה שהיא שלך. מהי הליכה שהיא שלך? כזו שהיא חביבה , זכות ולא עונש.

המדרש (מד”ר פ’ לט’ ט’) עומד על כך שלאברהם נאמר פעמיים “לך לך” .בראשונה ביציאה מבית אביו ובשניה בעקידה. בשני המקומות נאמר “לך אל הארץ…” , בעקידה נאמר “לארץ המוריה” וכאן נאמר “אל הארץ אשר אראך”.בשני הצווים אברהם הלך אל הבלתי ידוע,בעקידה – “אל אחד ההרים אשר אומר אליך” . וביציאה ממולדתו נא’ אל הארץ אשר אראך. בשני המקומות נא’ “וירא אלוהים” ואברהם לבסוף זובח “לאל הנראה אליו”. בעקידה נאמר- “ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה” , ואילו ביציאה ממולדתו נאמר “לה’ הנראה אליו “.

הדמיון בין שני המקרים ודאי אינו מקרי, מה עוד שלמעשה תמצית מטרת היציאה ממולדתו היתה להגיע אל היעד של “לך לך” השני – של העקידה לה’ בהר הבית שבא”י.

אבל יש הבדל גדול בין שתי ההליכות. ביציאה הראשונה הוא יוצא מארצו,ממולדתו,מבית אביו – כאן מוגדר מאיפה יצאת. היעד עדיין לא ברור – “אל הארץ אשר אראך”. מאידך בעקידה אברהם מצטווה “קח את בנך,את יחידך …אל ארץ המוריה” .בעקידה ההליכה היא אל היעד , אל המוריה , אל החיבור לקב”ה בעוד שהיציאה ממולדתו היא ניתוק מעולמו הקודם.

החיים הם מסע גדול.אפשר שמסע זה ינווט כשרשרת של מקרים ותגובות אבל אז ההליכה אינה שלך. בקריאה “לך לך” יש את תמצית המהות היהודית – יש יעד , יש מטרה , וישנה גם הבנה ברורה מאין באנו ,לאן אנו שייכים. ובמסע זה – ישנה דינאמיות , ישנה תנועה פנימית .אין מדובר כאן בבריחה אלא מדובר במסע של יצירת עולם חדש .כשאדם יוצר עולם חדש אזי “ה’ יראה”.