הרב אשר סבג
(שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד
אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלוקים התהלך נח”[1″
אחד ממדרשי חז”ל הידועים ביותר בפרשת נח, המובא גם ברש”י השני על הפרשה, וכך לשון רש”י:
“יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”
רש”י עצמו בד”ה זה אינו נוקט עמדה בנוגע לשני הצדדים במדרש, אך בד”ה הבא הוא כבר מכריע:
“ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”
כך גם תמיד רגילים לתאר את דמותו של נח, הצדיק שלא הצליח לשנות את דורו שהיה עסוק יותר בדאגה לעצמו. כך גם בדרך כלל אנו מתארים את הטיפוס היהודי הגלותי.
החלטתי במאמר זה להצטרף דווקא לרבותינו שדרשו אותו לשבח, ולנסות ולעמוד על סוד כחו של נח. הקב”ה שם צדיקים בכל דור ודור, והם מותאמים לדורם, אם הקב”ה שם את נח בדור המבול וודאי שהייתה לכך סיבה.
המשנה באבות גם היא מתארת ברמז את ההבדל בין נח לאברהם, ואת ההבדל בין הדורות שבין אדם לנח ובין הדורות שבין נח לאברהם.
עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם(אבות ה ב)
לכאורה נראה שציון שמו של נח במשנה משמש כנקודת זמן בלבד שאין לה ערך עצמי, שהרי עשרה דורות מאדם עד נח ואז הקב”ה הענישם (אין איזכור של מעשי נח). ועשרה דורות מנח עד אברהם שם כבר מוזכרים מעשיו של אברהם או זכותו שגרמה לעולם להתקיים.
אם נבדוק את מספר הדורות המדוייק נגלה שיש הבדל בין המספר הראשון למספר השני באשר לנח. בעשרה דורות הראשונים נח כלול, ואילו בעשרת הדורות השניים נח אינו כלול[2] . מצד אחד נח נכלל בעשרת הדורות הראשונים אך לא היה בכלל עונשם, ולעשרת הדורות השניים כבר אינו שייך, אף שחי בתקופה ההיא.
כדי להבין את התנאים איתם היה צריך נח להתמודד, עלינו לחזור אחורה בזמן ולסקור בפשטי המקראות את תהליך ההידרדרות שהחל מחטאו של אדם הראשון.
המקראות מביאים את סיפור החטא בגן עדן, ומייד לאחריו יש הידרדרות נוספת בחטאו של קין, אלא שעדיין הקב”ה נמצא ומוביל את האירועים ואף מדבר אל אדם וקין.
בדורו של אנוש ישנה הידרדרות נוספת, המתוארת במספר מילים “אז הוחל לקרא בשם ה'”[3] .
חז”ל[4] רואים בפס’ זה את תחילת העבודה זרה בעולם. אמנם בפשט הפס’ נראה לכאורה הפוך שהרי קוראים בשם ה’? וכאן גם מוזכר שם המיוחד ולא שם אלוקים שיש לו גם משמעות של חול במקומות מסוימים[5] .
נראה לי שאפשר אולי לפרש את הפס’ לפי פשוטו בדרך אחרת, ומשמעותו היא כמו הפס’ בעמוס[6]
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדנָי יֱהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָבלַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה”
הפס’ מתאר כאן הידרדרות בקשר עם הקב”ה בעולם, אז הוחל לקרא בשם ה’ והוא לא ענה!!!
זהו השלב הראשון של ההתנתקות האלוקית מבני האדם.
השלב השני בהידרדרות נרמז מאוחר יותר בדמותו המסתורית של חנוך, על חנוך נאמר “ויתהלך חנוך לפני האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים”. חנוך לכאורה מנסה ליצור את הקשר עם האלוקות הקשר שניתק כבר בזמנו של אנוש, והוא הולך לפני האלוקים, אך הוא נלקח בטרם עת[7]
אם נפרש פס’ זה כפשוטו חנוך מנסה לחדש את הקשר בין האדם לאלוקים, אמנם לא בקשר עם שם המיוחד אלא יותר בהליכה בדרכי האלוקים שהיא ההשגחה האלוקית הנסתרת בעולם.
חנוך נכשל בדרכו וכשלונו היה ניכר לכל, וגרם מן הסתם גם לייאוש הגובר ולחוסר התקווה.
נח הספיק לראות את חנוך ואף ללמוד אצלו[8] , חשבו כיצד השפיע עליו כשלונו של מורו ורבו, כיצד דווקא האדם המאמין הוא שנלקח בטרם עת בעוד שרשעי הדור מאריכי ימים, וממשיכים ברשעם.
גם בפן הגשמי המצב נורא ואיום, קללת האדמה התקיימה עד לזמנו של נח והאדמה הוציאה קוצים וברקנים, וכך גם נרמז בדבריו של למך אבי נח.
וכך בתקופה קודרת זו של עולם אכזרי “כי מלאה הארץ חמס”, עולם מנוכר של הסתר פנים גמור, נולד נח. וכבר בלידתו סימן את התקווה לשינוי. אביו למך התחיל את השינוי בכך שסירב להיכנע לייאוש המאכל וקרא לבנו בשם של תקווה “זה ינחמינו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'”[9] .
וכך נח ששמו רומז על אופיו מתחיל את התמודדותו עם העולם לתוכו נולד. הוא אינו מתייאש למראה הניתוק וחוסר הקשר. הוא מנסה למצוא דרכים כדי לשפר את המצב[10] , גם במישור הגשמי וגם במישור הרוחני. הוא אינו נשבר למראה מותו בטרם עת של מורו ורבו, אלא מבין שמורו ורבו טעה ששם את עצמו קודם לאלוקים, ולכן הוא משנה את דרכו ושם את האלוקים ואת האמונה בו קודם לעצמו, ומבטל את עצמו כליל, כך הוא מצליח לשרוד והתקווה לטוב שורדת עימו.
על נח נאמר מה שלא נאמר על שום צדיק[11] , “ונח מצא חן בעיני ה'”, בטחונו העצום ואמונתו גם בתנאים הבלתי אנושיים האלו לא נעלמה מעיני ה’. המילה חן היא גם היפוך אותיות של נח ולא בכדי. מציאת חן היא בפנימיות ולא בחיצוניות בניגוד ל”יפה בעיניו”. פנימיותו של נח שלימה מלפני ה’. נח שורד את המבול ואיתו שורדת התקווה לבנין העולם, וזה גם מה שהוא עושה מיד כשהוא יוצא מן התיבה, הוא מתחיל ליישב את העולם מחדש.
הדורות הבאים כבר מתאפיינים בשליטה גדולה יותר על הטבע, אלא שאצלם הבעייה היא לא ייאוש אלא להיפך בטחון מופרז בכוחם וביכולתם[12] , כאן כבר הגיע תורו של אברהם שהתעסק יותר בפן של הרחבת הענין ולימד את העולם כיצד אפשר לפעול גדולות ונצורות במידותיו הישרות ובענותנותו. דרכו של אברהם נבנתה על התקווה שנח נתן לעולם וכך יכול היה אברהם כבר להמשיך הלאה ול”התהלך לפני ה'”(שם המיוחד”).
נח זכה לראות את תקוותו מתממשת, את העולם נבנה ואת אברהם אבינו מוביל את העולם לדרך חדשה.
אנו דור אתחלתא דגאולה, דור הבנין, מרבים לפעמים לשפוט את הדורות הקודמים שחיו בגלות על כך שהסתגרו בתוך עצמם ולא פנו החוצה, אך אנו שוכחים שעם זאת, אמונתם בעתיד טוב יותר ובגאולה, הייתה בעלת כח עצום גם ברגעים הקשים ביותר.
הכח להתנהג בניגוד לכל העולם, ולהאמין למרות המציאות המרה הטופחת על פנינו הוא כח שעלינו לטפח ולשמור. נזכה אנחנו לשלב את כחם של נח ואברהם, את התקווה והאמונה שיהיה טוב יותר יחד עם ההליכה קדימה והעשייה, ונזכה כולנו בעז”ה למציאת חן.
“כן ימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם”
[1] בראשית ו ט
[2] יש אחת עשרה דורות מנח עד אברהם, תבדקו
[3] בראשית ד כו
[4] עיין ברש”י על הפס’ ובספורנו שהולכים בכיוון זה כיצד הם מבארים זאת לפי פשט הפס’
[5] דוג’ “לא יהיה לך אלו – הים אחרים על פני” וכו’
[6] ח יא
[7] לפי הפשט הוא נפטר, וכך גם מובא בבראשית רבה פרשה כה פסקא א
[8] פרקי דר”א פרק ח
[9] בראשית ה כט
[10] חז”ל אומרים שהוא המציא את המחרישה(עיין ברש”י על הפס’)
[11] אמנם על אסתר נאמר שהיא נושאת חן אבל בעיני רואיה ולא בעיני ה’.
[12] “גיבור ציד לפני ה'” בראשית פרק י פס’ ט
