לזכר דודי מורי יצחק בן ר’ שמואל צבי ואסתר
ורפל-רפאל ז”ל
 
שהכניסני לעולם הספר והנחילני אהבת ישראל.

“כל ישראל ערבים זה בזה”.(ספרא ויקרא כו, לז; סנהדרין כז, ב; שבועות לט, א; ראש השנה כט, א; רש”י ד”ה אף על פי שיצא מוציא) אימרה זאת 1 כוללת בתוכה שלושה רבדים: סיסמה; ערך עליון; ויסוד הלכתי.

סיסמה היא בפי מנהיגים ורוברים ובידי סופרים ומסאים 2 . מרבים להשתמש בה מתרימים ומגייסי כספים למען ישראל, קהילות במצוקה וצרכי הציבור.

ערך עליון המנחה את בני ישראל בכל מקומות מושבותם ובכל הדורות, בדאגה לגורל בני עמנו ולצרכיהם. ערך שחיזק והגביר את הרגשת האחווה והקשר בין היהודים בעולם כולו, והענותם לפעול למען אחיהם בכל הצרכים והתחומים.

ייסוד הלכתי וכך הגדיר זאת הרב מ.צ. נריה ז”ל:”מטבע לשון זו היצוקה לנו מימי קדם, אין זו רק מימרה נאה בעלמא, רעיון של אגדה שיש עמו זרוז של מוסר. צא ובדוק במקורות ותמצא שזהו יסוד איתן ומוצק, בנין אב בהלכה, וממנו פינה לכמה גופי תורה ולכשתדייק תשכח שנעוץ כאן כל המערך הפנימי של משמרת התורה והמצווה ביחיד ובציבור” 3 .(צניף מלוכה. חי ראי, כפר-הרואה, תשנ”ה עמ’ 56).

מהו מקורה של מטבע לשון זאת:”כל ישראל ערבים זה בזה”?4 המקור הקדום ביותר הוא בספרא -תורת כהנים על הפסוק “וכשלו איש באחיו” (ויקרא כו, לז) וזה לשונו: “וכשלו איש באחיו – אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה”. הדברים מובאים ברש”י על הפסוק, בשינוי לשון:”ומדרשו וכשלו איש באחיו, בשביל אחיו, זה נכשל בעוונו של זה. שכל ישראל ערבין זה לזה”.

“הספרא” או “תורת כהנים” הינו מדרש הלכה על ספר ויקרא.

“היצירה הפרשנית למקרא מימי הבית השני, הם מדרשי ההלכה ולהם שתי מטרות עיקריות: האחת לפרש ולהגדיר את מצוות התורה ודיניה והשניה למצוא סימוכין במקרא לכל הדינים והמצוות הנוהגים שאינם מפורשים ממש במקרא אלא באו ממסורת שבעל פה” (פרופ’ נחום רקובר – מורה דרך במקורות המשפט העברי. הוצאת ספרית המשפט העברי, תשמ”ג 1983 עמ’ 14) 5 .

היסוד של “כל ישראל ערבים זה בזה” היה קיים בישראל דורות רבים, בא מדרש ההלכה ומוצא לו סימוכין בפרשת בחוקותי, במסגרת התוכחה במילים “וכשלו איש באחיו”.

מה ראו חכמים להסמיך יסוד גדול זה לפסוק “וכשלו איש באחיו”? הפרשנים נדרשו לכך איש איש ופירושו.

באחיו-בעוון אחיו שהוא מפני האחווה שביניהם. באחיו “ב” הסיבה, בסיבת עוון אחיו. וכשלו בלשון רבים, הרבים נענשים בעוון עובר העבירה, משום שאינם מוחים. והרחיב על כך הרב ש. צבי טל במאמרו” כל ישראל ערבין זה בזה” גלגולו של ביטוי מאגדה להלכה (סיני קכא תשרי-טבת תשנ”ח ע’ כט). ואוסיף פירושו של המלבי”ם על הפסוק -שמאחר ונאמר קודם “ונפלו ואין רודף” (שם פסוק לו) כיצד יכשלו – ויפלו עוד פעם, מכאן שהכשל הוא “בעון אחיו – בסיבת הערבות “.

השורש “כשל” יש בו בהשאלה מובן של תקלה מוסרית וירידה מדרך הישר ‘כשל בעוני כחי’ (תהלים לא, יא) ‘כי כשלת בעונך’ (הושע יד, ב), ‘ופושעים יכשלו בם’ (שם שם, י) עמד על כך יחיאל צבי מושקוביץ בפירושו דעת מקרא (הוצאת מוסר הרב קוק) על הפסוק ביחזקאל כ, ג: “ונתתי מכשול לפניו” ומפרש מכשול = עון. פועל זה – כשל נמצא בתנ”ך 62 פעמים. 14 פעמים הוא נסמך לעוון.

סביר להניח שחז”ל ששזרו ושלבו היסוד של ערבות בפסוק “וכשלו איש באחיו” נמשכו אחר האסוציאציה הלשונית כשל – עון. איש בעוון אחיו שכל ישראל ערבים זה בזה. אסוציאציה זו מביאה אותי להעדיף את הנוסח “ערבים זה בזה” על “זה לזה” משום שנמשך אני אחר לשון הכתוב באחיו. זאת ועוד, משום שיש בה יתר חוזק ודגש לראיון המובע בו.

הסבר רעיוני מעניין לבחירת פסוק זה פיתח הרב הראשי לאנגליה הרב יונתן זקש בהספד שנשא על הרבי מלובביץ ז”ל (נדפס גם בכתב העת האנגלי של רבנות אנגליה לעלא אפריל 1995). הפסוק “וכשלו איש באחיו” מופיע בתוכחה שבפרשת בחוקותי בקטע המתייחס לגלות. חז”ל רצו לקיים ולאשש את תפישת הערבות היהודית גם בתקופה של גלות ופזורה בהיות העם היהודי חסר עצמה, טריטוריה, עצמאות ומסגרת פוליטית. גם כאשר בית המקדש חרב ונשתנו דרכי עבודת ה’, גם במציאות זאת היהודים הם אומה כי הם כגוף אחד ונשמה אחת. תפישה זאת של הערבות היהודית היא שקיימה את עם ישראל בגולה ואותה רצו חז”ל לבסס ולחזק ולכן הסמיכו את רעיון הערבות לפסוק המתייחס לתקופת הגלות.

הרמב”ם מזכיר את הכלל “כל ישראל ערבים זה בזה”, במשנה תורה רק פעם אחת, בהלכות שבועות פרק יא הט”ז, ואלה דבריו: “כל עברות שבתורה נפרעין ממנו וכאן (בשבועות שוא) ממנו וממשפחתו שמחפין על זה, לא עוד אלא גורם להפרע משנאיהם שלישראל (כנוי בלשון נקיה לישראל) שכל ישראל ערבין זה בזה שנאמר: אלה וכחש ורצח וגו’ וכתוב אחריו: על כן תאבל הארץ, ואמלל כל יושב בה”. (הושע ד, ב-ג).

הרב ש. צבי טל במאמרו הנ”ל טוען ש”הרמב”ם העדיף פסוק ממנו משתמע עונש קולקטיבי שזהו ענינה של הערבות ולא את הפסוק מהתוכחה” (ויקרא כו, לז).

גם בדורנו יש המוצאים סימוכין נוספים במקרא. הרב זלמן נחמיה גולדברג במאמרו “כל ישראל ערבים זה לזה – בהלכה (תורה שבע”פ בעריכת יצחק רפאל – מוסר הרב קוק תשנ”ט עמ’ קו) והסביר לי זאת בעל-פה – קובע “אם נתבונן שהוא יסוד גדול בהלכה וגם עצם הדבר שכל ישראל ערבים והרבים נענשין על עבירת היחיד כשיש בידם למחות מפורש בתורה (דברים כט, ט) אתם נצבים היום כולכם וגו פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה’ וגו’ ויחר אף ד’ בארץ ההיא וגו’ ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחימה ובקצץ גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה 6 .

“מהי ערבות? כל ערבות היא התחיבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי” 7 .

הערבות היתה מקובלת בתקופת המקרא אך אין דיני ערבות נזכרים בתורה. משלי מזהיר מפני הערבות “אל תהיה בתקעי כף בערבים משאת” (כב, כו), ובעוד מקומות. חז”ל מיעצים שיתרחק אדם מהערבונות, כל זה בעניני כספים. אין הדברים כן ביחס האישי בין אדם לחברו, כאן קובע הכלל:”כל ישראל ערבים זה בזה” כדברי הרמב”ם “אנחנו מצווים שלא נחטא ושלא נעזב זולתנו מאומתנו לחטא” (מצוות עשה ר”ה) עלינו לדאוג שהחוטא לא יחטא, שהחטא לא יתבצע ושהמצוות תישמרנה.

“על כל אחד ואחד מוטלת אחריות אישית לעצמו, לזולתו ולעולם כולו. הפרט במעשיו קובע לעצמו ולציבור” (עיונים חדשים בספר ויקרא עמ’ 253 מאת נחמה ליבוביץ, הוצאת הסתדרות הציונית).

הרב נחום רבינוביץ במאמרו (תחומין יא) מסביר שבערבות ישראל זה בזה יש שני פנים האחת לטובת הזולת שעלינו להטיב עמו, גם מבחינה רוחנית – עלינו להשתדל למנוע ממנו את הנזק של חטאים ומצות תוכחה היא ביטוי לערבות, מאידך גיסא ניתן לראות את הערבות כאילו כלפי שמיא כלומר כל ישראל ערבים זה בזה להבטיח את קיום התורה והמצוות שבזה יתקדש שם שמים בעולם.

הגמרא בסנהדרין כז, ב שואלת באם כולן ערבים זה בזה, שהרי “וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו” כיצד זה מתיישב עם הכלל “איש בחטאו יומתו” (דברים נד, ז) והתשובה היא “שהיה בידם למחות ולא מיחו” אז חלה הערבות, והחטא הוא שאין מוחים ומוכיחים. מידת הזיקה והקשר בין הערבות למצוות התוכחה והמחאה נתחבטו בה חכמים. האם מצוות הערבות נובעת ממצוות התוכחה, או מצוות התוכחה ממצוות הערבות. האם מצוות הוכח תוכיח היא מדין הערבות או מצווה בפני עצמה שהערבות חיזקה אותה, כללים אלה תוכחה וערבות כפולין ומכופלין זה בזה. ומהו היסוד 8 .

מפורסם טעמו והסברו של רש”י בר”ה כט, א על “תני אהבה בריה דרבי זירא, כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא”, שהסביר דין זה “שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות” והריטב”א הרחיב שאף על פי שהמצוות מוטלות על כל אחד, הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע את חוב חבירו. למדים אנו שהערבות אינה רק למניעה – למחאה ותוכחה אלא גם לזכות. מוטלת עלינו לא רק חובת המניעה אלא גם האחריות לקיום המצוות של הזולת. הרב נחום רבינוביץ הרחיב היריעה (במאמרו הנ”ל) “ניתן לומר שערבות זו מוגדרת בקבוצה של מצוות שכללן הרמב”ם בהלכות דעות, וניסח אותן במניין המצוות בהקדמה למשנה תורה ובספר המצוות – “לאהב כל אדם מבני ברית” שנאמר “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יז). שלא לשנוא בלב שנאמר “לא תשנא את אחיך בלבבך” (שם שם).

להוכיח החוטא שנאמר “הוכח תוכיח את עמיתך” (שם) ולדעתו יש להוסיף עליהן עוד אזהרה שהיקפה רחב יותר, והיא מתיחסת גם מעבר לעם ישראל הכלול בערבות והיא ל”ת רצ”ט שלא להכשיל תם בדרך שנאמר “ולפני עור לא תשים מכשול” (ויקרא יט, יד).

הרב רבינוביץ קיבץ אשכול של מצוות המופיעות בפרשת קדושים סמוכות זו לזו, הנמנות בספר המצוות של הרמב”ם, ובפרק ו של הלכות דעות שהכלל של ערבות ישראל מאגד אותן ובמהותן אהבת רעים – איסור שנאה, הוכחה (מניעת חטא, הבטחת קיום מצוות) ואיסור הכשלת אדם.

מצוות רבות נוספות קשורות בכלל כל ישראל ערבים זה בזה ואכמ”ל 9 .

נסכם ונאמר אדם מישראל אינו ממלא חובתו כאשר הוא עצמו מקיים מצוות ונמנע מעבירות כל עוד שאחרים אינם נוהגים כן. הכלל “כל ישראל ערבים זה בזה” משמש אכן יסוד במחשבת היהדות הרואה את כל עם ישראל כגוף אחד, כנשמה אחת, מהווה בסיס לדינים רבים וגורם המחזק ומגביר עצמתם של דינים, ומורה דרך בחיי העם בהתנהגות בין אדם לחבירו, בין אדם לעמו וביחסיו עם עמים אחרים 10 .

ערך עליון זה “כל ישראל ערבים זה בזה” היה יסוד מוסד בחיי העם בכל דורותיו, בכל תפוצותיו, בכל זרמיו ושכבותיו. גם מצוות ומעשים שאינם מבוססים עליו הלכתית תוגברו ואומצו על ידו. הצלת יהודים, פדיון שבויים, רוח החברות וההקרבה בצה”ל, העזרה ההדדית – גמחי”ם, מתן בסתר, ביקור חולים, הכנסת כלה, שהם מצוות כשלעצמן התעלו לרמתן הגבוהה בגין ערך עליון זה. במאה התשע-עשרה קמו גופים ואישים בקהילות שונות כדוגמת “כל ישראל חברים” בצרפת, הג’וינט בארה”ב ומשה מונטפיורי באנגליה שמטרתן היתה עזרה ליהודים נרדפים ונזקקים בארצות אחרות. ביטוי נעלה לרוח זאת היא העזרה שהושיטו ומושיטות קהילות ישראל למדינת ישראל בסיוע כספי, כלכלי ופוליטי שססמתן בלשון ימינו – “אנו עם אחד”.

השימוש הנפוץ והמושרש בעיקרון זה של כל ישראל ערבים זה בזה חוצה מחיצות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות לדורות. אתה מוצא אימרה זאת בעתונים מימין ומשמאל אצל דתיים ושאינם רבנים וסופרים אנשי רוח ובפי עמך 11 . אנשים שונים, גופים שונים דעות שונות הערבות מאחדת אותם.

דברי ר’ יוחנן “גדול קבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ” (פסחים פח, א ועיין רש”י דברים ל, ג), היו מורגלים בפי דורי יצחק ז”ל שהיה חדור אהבת ישראל ואחדות ישראל. כל חייו הקדיש להגשמת חזון קיבוץ גלויות ונאבק למענו. הגדיל לעשות בראשית שנות המדינה בכהנו כראש המחלקה לעלייה בסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, כאשר ניצח על עליית מאות אלפי יהודים מכל קצות תבל. כל עולה היה קרוב לליבו והוא לא חסך מאמץ להעלאתו. במשך שש שנות פעולתו עלו ארצה 722,382 יהודים מאירופה, אסיה, אפריקה ארצות אמריקה ואוקיניה. בסכמו פעולתו בתחום זה כתב: “כל מעשיי נבעו משני מניעים טהורים… הצלת יהודים וטובת המדינה (לא זכיתי באור מן ההפקר פרשיות חיים, ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת עידנים ירושלים תשמ”א 1981 עמ’ 164 ). ביסוד מעשיו עמד העיקרון הקדוש – “כל ישראל ערבים זה בזה”.

השופט הפרופ’ מנחם אלון בכתבו על זיקת הגומלין בין ישראל לתפוצות הסביר: “עיקרה של זיקת גומלין זו שבין מדינת ישראל לבין העם היהודי לתפוצותיו וגלויותיו בא לכלל ביטוי במשימה הלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל לקבץ לתוכה גלויות ישראל… ואכן עמדה מדינת ישראל במשימה היסטורית גדולה זו במשך כל שנות קיומה… זיקת גומלין זו, מקורה יסודה והשראתה בעקרון העל ש”כל ישראל ערבים זה בזה”. (מ. אלון המשנה לנשיא בית המשפט העליון בפסק דין תשמ”ט 1989).

אכן יצחק רפאל ז”ל היה מראשי העושים במשימה היסטורית אדירה זאת בה ראה מלאכת קדש.

הערבות ואהבת ישראל כרוכות זו בזו. אהבת ישראל ינק דודי מאבותיו וספג מאווירת עיירת מולדתו סאסוב שבגליציה המזרחית שנתפרסמה בזכות ר’ משה לייב מסאסוב עליו סיפר ב”ספר החסידות” (הוצאת צ. ליימן ת”א תש”ז עמ’ ל”ח). “הרב הקדוש רבי משה לייב סיפר שלמד אהבת ישראל מכפרי אחד. פעם היה במסיבה עם כפריים אחדים וכטוב לבו ביין אמר כפרי אחד לרעהו: אהבת אותי או לא? ויענהו: אהבתיך למאד. ואמר הכפרי:אתה תאמר אהבתני ולא תדע מה יחסר לי, הרי אם באמת אהבתני, הידעת מחסורי? ויחדש ולא דיבר כלום. מזה למד כי אהבת ישראל היא להרגיש כל מחסורם ולסבול כל מכאובם ובצרתם – לו צר” (עפ”י תורת הרמ”ל השלם מאמרי הליקוטים).

1 במשך הדורות השתמשו בביטויים שונים ונוספים לרעיון זה למשל: “אחינו בשרנו”_ (בראשית לג, כז); “ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים” (שופטים כ, יא); “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” (שמ”ב ז, כג); ; “למען אחי ורעי” (תהלים קנב, ח); “כל ישראל אחים ורעים הם” (תנחומא נשא א’ במ”ר ט’ יא); “כל ישראל חברים” (חגיגה כו, א); “חברים כל ישראל” (תפילת ברכת החודש); כאיש אחד בלב אחד (רש”י שמות יט, ב); “קולר בצואר כולנו” (רש”י ד”ה והנגלות, סנהדרין מג, ב).

בימינו מרבים יחצני המגביות לחדש סיסמאות כמו: אנו עם אחד (WE ARE ONE) , כולנו מאותו העם, אנשים רבים, דרכים רבות, לב אחד.

2 ראה להלן.

3 הרב אלכסנדר י. שפרן מגדיר זאת בספרו ישראל ושורשיו (הוצ’ מוסד הרב קוק עמ’ 143) “עקרון יסוד בחיים היהודיים שנודעת לו משמעות הלכתית ניכרת הוא האחריות ההדדית של היהודים בקרב עם ישראל. “כל ישראלים ערבים זה בזה”.

4 יש הגורסים “זה בזה”. ויש “זה לזה”. בערבות עיסקית הנוסח הוא “זה לזה” אך בערבות בין בני ישראל מצויה הגירסה “זה בזה”. בתלמוד בבלי הנוסח הוא “ב” רש”י בפרושו לתלמוד “ב” (ר”ה כט, א, סוטה לז, ב) רש”י על התורה “ל” (ויקרא כו, לז) בספרא, דפוס ויניציאה ש”ה ודפוסים אחרים “זה בזה”, כנ”ל בילקוט שמעוני ובמדרש תנחומא. אך בספרים אחרים “זה לזה” ויש המשתמשים בערבוביה פעם כך ופעם כך.

לשון ערבות נסמכת אל “ל” “ערב ל…” (משלי ו, א-ב; יז, יח; תהלים קיט, קכד). ועיין י.נ. אפשטיין מבוא לנוסח המשנה (הוצ’ מגנס והוצ’ דביר חלק ב’ עמ’ 110) על “ל” ו”ב” במשנה.

5 עיין: חנוך אלבק – מבוא לתלמודים הוצ’ מגנס תשל”ג עמ’ 243 ואילך.

מנחם אלון- המשפט העברי הוצ’ מגנס תשל”ג עמ’ 243 ואילך ועמ’ 856 ואילך.

ועיין במבוא לפירוש דעת מקרא לויקרא מאת מנחם בולה (הוצ’ מוסד הרב קוק ירושלים) עמ’ 22 “התורה שבעל פה מלוה את התורה שבכתב מראשיתה, ואפילו קדמה לה, משלימה אותה ומפרשת אותה ותקפה כתקף התורה שבכתב. לפיכך אי אפשר לפרש את התורה שבכתב בלי להצמיד לפסוקים הלכות הבאות בתורה שבעל פה. בעמ’ 27 הוא מביא את דעתו של הרב דוד צבי הופמן בהקדמתו לפירושו של ספר ויקרא (עמ’ ה) “הדרש שואף למצוא רמז בתורה להלכה שכבר נודעה מתורה שבעל פה. להעמידה מסוג המצוות שהן מדאורייתא, אף על פי שאין בידי הדרש להכריע בהוכחה גמורה לולא הייתה ההלכה מקובלת כבר ע”י המסורת”.

6 יש עוד פסוקים הנדרשים בנושא זה. כמו למשל “ולא תשא עליו חטא” (ויקרא יט, יז)הרב מ.צ. נריה עיין צניף מלוכה עמ’ 58 הערה 1.

כמו גם במאמרו של הרב נריה “ערבות מסיני” (חסד לאברהם בעריכת אברהם סופר עמ’ 12), שמצטט מ”עץ יוסף” על תנחומא שלמד מהפסוק “כל אשר דבר ד’ נעשה” (שמות נד, ג) שאמרו בלשון רבים ולא בלשון יחיד. (פ’ יתרו סי’ יג) שהיו ממשכנין עצמן זה על זה, ומהרב יוסף דוב הלוי סולוביציק בספרו בית הלוי על התורה ומספר חסידים סי’ רל”ג.

בימינו אמר הרב אהרן הלוי סולוביצ’יק (עיין “סובלנות בהלכה” תורה שבעל- פה בעריכת יצחק רפאל הוצ’ מוסר הרב קוק תשנ”ט עמ’ ס) שהרמב”ן סובר שהמקור הכי גדול של המושג שכל ישראל ערבים זה לזה הם הפסוקים בדברים ד. ט “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך והודעתם לבניך ולבני בניך”. ומסר לי תלמידו המובהק הרב ד”ר דוד אפלבום משמו שהרמב”ן סובר זאת משום שיש חיוב להודיע הדברים לבנים ויש עלינו אחריות שאחרים לא ישכחום, ועיין ברכת הנציב על מכילתא דרבי ישמעאל יתרו. פרשה ה’ והתייחסותו לפירוש הרמב”ן.

והנה בזמן כחיבת דברים אלה קראנו בתורה על יוסף ואחיו בהם מופיע מושג הערבות לראשונה: “אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאתיו אליך והצגתי לפניך וחטאתי לך כל הימים” (בראשית מג, ט) “כי עבדך ערב את הנער” (בראשית מד, לב), כמו גם רעיון הערבות ההדדית: “ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלוקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו” (בראשית מד, טז) כולם חייבים בעונש בעון האחד!

ועיין תפארת שלמה לרבי שלמה הכהן מרדאמסק על פרשת ויגש “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה”- פרש”י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא ההוראה ע”ש, וכן הוא במד”ר הנ”ל לרמז בטעם שליחות יהודה בזה להורות לפניו בית תלמוד. דהנה כבר נודע כי כו”ע ושורש ענין הערבות נלמד מיהודה במש”א כי עבדך ערב את הנער, כי לכאורה איך שייך ערבות במה שאין בידו לפרוע ומה היה יכול לפרוע בעד בנימין אחיו. אך זהו שורש הערבות האמיתי שיהיה כאו”א ערב בעד אחיו בתורתו, בתפלתו ומע”ט שלו להמשיך עליו כ”ט אע”ג דלא מטי הנאה לידו, גמר ומשעבד נפשיה. היינו שיהיה בחי’ הבית תלמוד בתו”מ על אופן בחי’ הערבות של יהודה. ועל בחי’ הזאת של יהודה צוה לתקן יסוד ושורש של בית תלמוד לפניו כנ”ל. ועיין בספר חסידים (ספר חסידים, מהדורת ראובן מרגליות סי’ רל”ג עמ’ 154): “כל ישראל ערבים זה לזה” שנא’ (שמות כד, ג) ויענו כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה’ נעשה. אלו היה אחד מוחה לא נתנה התורה. לכך אומרים ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך וכו’. ראתה שפחה באור שכינה בים ובמתן תורה מה שלא ראה יחזקאל בנבואה. לכך נאמר ונזכה כלנו במהרה לאורו (שערבים זה לזה) והלכך אומרים ברכנו אבינו כלנו כאחד וכתוב (ישעיהומ, ה) ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דבר”.

ובמכילתא דרבי ישמעאל (מהדורת חיים שאוול האראוויטץ, במברגר את ואהרמן ירושלים תש”ך עמ’ 219 יתרו פרשה ה) על הפסוק אנכי ה’ אלקיך – רבי אומר (בא ליתן טעם למה כתוב אלקיך בלשון יחיד) להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה, ולא עוד (הוא טעם שני) אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה (מפני שכל ישראל ערבים זה בזה והצבור מתמשכן על היחיד).

7 סעיף 1 לחוק הערבות תשכ”ז 1967, ומוסיף סעיף 8 “שהערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד”.

8 ועיין למשל – הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל – ערבות ותוכחה – תחומין – הוצאת צומת התשד”מ; הרב ש.ר. הירש בפירושו על ויקרא יט. יז; הרב ישראל מאיר לאו -בגדר מצוות תוכחה – תושבע”פ תשנ”ה – בעריכת יצחק רפאל, הוצאת מוסד הרב קוק עמ’ כא; הרב אהרן סולוביצ’יק – סובלנות בהלכה שם, תשנ”ט עמ’ ס”א; הרב זלמן נחמיה גולדברג – כל ישראל ערבים זה לזה – בהלכה, שם עמ’ ק”ז; הרב יהודה לוי – מחאה והפרשת העבריין מעבירתו. תחומין יד תשנ”ד עמ’ 241; הרב ש. צבי טל (טייך) כל ישראל ערבין זה בזה, כרך קכ”א תשרי-טבת תשנ”ח.

9 הרוצה להרחיב יעיין באינצקלופדיה תלמודית בערך “כל ישראל ערבים” במפתח הענינים.

10 אגב אעיר: גם הגויים הכירו בתופעה של ערבות ישראל זה בזה והשתמשו בה כדי לנגח ביהודים ולהסית נגדם. טסיטוס ההיסטוריון הרומי הגדול (מאה ראשונה למנינם) כתב: “היהודים מגלים קשר עיקש זה לזה אשר נוגד את שינאתם חסרת הרחמים לגבי יתר האנושות וכך בכל הדורות. בדורות האחרונים נתפרסם הספר הידוע לשימצה “הפרוטוקולים של זקני ציון” שמתאר את הקשר היהודי העולמי ושליטת היהודים על מערכות העולם. מאז קמה מדינת ישראל היא וההסתדרות הציונית העולמית ראו עצמן אחראיות לשלומם של היהודים בעולם כולו ואומות העולם הכירו בזכות זאת.

11 להדגמת דברינו ראה בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך התרבות והספורט (חוזר מיוחד, י”ט סיוון תשנ”ו, יוני 1996). בימי השר פרופ’ אמנון רובינשטיין בקשר לנושא המרכז לשנת הלימודים תשנ”ז-תשנ”ח “מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון וחמישים שנה להקמת מדינת ישראל” בפרק 4 הדן “במטרות- על ויעדים”, סעיף 3, – חוזר המנכ”ל – מבטא את מדיניות משרד החינוך והוא פרי דיונים של ראשי מערכות החינוך ומתווה את מטרות החינוך. בערך באותו זמן (י”א באדר תשנ”ה 11/2/95) פירסמה מועצת הנגידים של “הוועד היהודי האמריקני” הצהרת מדיניות על “יחסי יהדות ארצות- הברית ישראל – המשכיות ותמורה ” בה מודגש כי כל ישראל ערבים זה לזה. גם שר החינוך והתרבות זבולון המר ז”ל באחד מנאומיו דיבר על עיקרון זה. (אחדות העם, מסות ומאמרים, ערך משה אישון תשמ”ג).

יגאל אלון ז”ל שקדם להמר בתפקיד שר החינוך התייחס אף הוא לעיקרון זה (כלים שלובים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תש”ם עמ’ 29). כך גם המשורר ש. שלום: ערבות ישראל זה לזה בכל דור / להולכים חשכות את היית המאור / לטבוחים לשרופים נחמה ומזור / את שברת הכבלים את פרצת המאור / (כוכב התקומה, פואמה לבני הנעורים ת”א תשל”ב).