כדי שלא לבייש

נחלקו רבותינו במשנה במסכת סוטה (פ”ח משנה ה’):
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ; לְפִיכָךְ תָּלְתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כָּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחֲזֹר בִּגְלָלָן.

ורש”י מסביר: ולכך תלתה לו התורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עברות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עברה, והרואהו חוזר, אומר: שמא בית בנה או נטע כרם או ארש אישה.

מקורם של דברי רש”י האחרונים “לפיכך תלתה לו” הוא בספרי מדברי ר’ יוחנן זכאי:
בא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, מפני הירא ורך הלבב, כשהוא חוזר, אמרו: שמא בנה בית…
את הרעיון הזה מבטא ר’ יוחנן זכאי גם בעניין דין גנב – “אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה”. כלומר, התורה מפחיתה מחומרת העונש של הגונב שה בגלל ש”נאלץ” לשאת את השה על כתיפיו ולפגום בכבודו.

חשיבותו של “כבוד הבריות” ידוע ומפורסם בדברי רבותינו, אבל החידוש הוא שהתורה חסה גם על כבודו של החוטא.
מקור נוסף לכך נמצא בפרשת הקורבנות, שם התורה אומרת:  “במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה’ קודש קודשים היא” (ו, יח). ועל כך א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה (המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם) רש”י שם)) שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (סוטה לב ע”ב)
כלומר, מקום שחיטת החטאות והעולות הוא באותו מקום כדי שלא ידעו מי מקריב חטאת ותיגרם לו בושה ע”י זה, ובאותה מידה התפילה בלחש כדי שהמתוודה לא יצרך להתבייש בפרסום חטאיו לרבים.

וכן אנו מוצאים במסכת אבות (ד’ יח’): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ.
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו – שנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש באותה שעה.
(הערוך ציין שמקור לכך הוא מה שנאמר (על אדם וחוה) “ויראו כי עירומים הם” – לא נגלה עליהם עד שעשו חגורות ואחר כך וישמעו את קול ה’ א-לקים).

לפני שלושה שבועות חל ט”ו באב שעליו אומרת המשנה (תענית פ”ח משנה ד’): אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים וכו’
הגמ’ בתענית שואלת מה גורם לט”ו באב להיחשב כיום טוב לישראל והגמ’ מפרטת שם כמה אירועים חשובים שהיו בתאריך זה והדברים ידועים.
היה ניתן לומר שעצם קיומה של האווירה החגיגית שהמשנה מתארת בכך שבנות ירושלים יוצאות לרקוד בבגדי לבן היא ההופכת אותו ליום טוב – כלומר חג לאומי, אבל אם נתבונן בנוסח המשנה נוכל לומר שמה שהופך את ט”ו ויום הכיפורים לימים הטובים של ישראל היא העובדה שישראל דאגו לכך שהמנהג יהיה שכולן שואלות בגדי לבן אחת מהשנייה כדי שלא לבייש את מי שאין להן.
אכן יום כזה שמבטא דאגה ציבורית לכך שלא יתבייש מי שאין לו, הוא יום טוב גדול לעם ישראל.