סיפורו של ספר התנ”ך המפורסם ביותר בעולם, כתר ארם צובא, מרתק ומצית את הדמיון בצורה בלתי רגילה. לכתב יד זה לא רק סיפור מדהים אלא גם חשיבות היסטורית ומחקרית עד היום.
על אף שמו שמצביע על חאלב שבסוריה, מקור כתב היד בארץ ישראל של המאה ה-10. הדעה הרווחת היא שכתב יד זה נכתב בעיר טבריה על ידי הסופר שלמה בן-בויאעא והוגהה לאחר מכן על ידי אהרון בן אשר. עבודה זו מהווה בעצם העיקר – הניקוד, הטעמים והחלוקה לפרשיות – והיא הנותנת לכתב היד את מעמדו הרם.
לאחר כמאה שנה התחיל הספר את נדודיו. ראשית הוא נרכש על ידי יהודי קראי והועבר לירושלים, משם הועבר על ידי השלטון העות’מני (שבפועל שדד את הספר) למצרים. הקהילה היהודית הקהירית גייסה סכום עתק לפדות את הספר ושמרה עליו למשך כמה מאות שנים. בשלב זה הכיר הרמב”ם את הספר וביסס עליו את הנוסח שלו לספר התורה ובעיקר את החלוקה לפרשיות.
הרמב”ם האריך בשבחיו של כתב יד זה.
כמה דורות מאוחר יותר, צאצא של הרמב”ם העביר את הספר לקהילת חאלב שם שמרו על הספר באדיקות בארון הקודש של בית הכנסת הגדול. רק מעטים ביותר זכו לראות את כתב היד, גם חוקרים אשר ביקשו לעיין בו, לרוב נענו בשלילה ויכלו לעשות זאת רק באופן עקיף על ידי מתווך.
במהלך המאה ה-20 נקלעה הקהילה היהודית ללחץ הולך וגובר מצד האוכלוסייה המוסלמית שהגיע לשיאו בפרעות ובשריפת בית הכנסת לאחר ההצבעה על תכנית החלוקה באו”ם בשנת תש”ז.
עשרות ספרי תורה הוצאו החוצה ונשרפו בזדון על ידי הפורעים. החשש היה כי גם הכתר הושמד, אולם זמן קצר לאחר מכן התפשטה השמועה שהספר ניצל וכי סופר שהוא נהרס כדי למנוע בזיזה נוספת של מתפרעים. נעשו פניות רבות מצד גורמים שונים בארץ ישראל לעולים וגולים מקהילת חאלב להשיב את הספר.
מעל ל-10 שנים מאוחר יותר הגיע מרדכי בן עזרא פחאם אל הנשיא יצחק בן צבי עם הספר, לאחר שזה קיבלו ממנהיגי הקהילה בחאלב, והבריח אותו מוחבא בתוך מכונת כביסה דרך איסטנבול. אולם בספר התורה היו חסרים חלקים גדולים – רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו ארצה. כל חמשה חומשי התורה חסרים וכן הספרים האחרונים. רבים מבני הקהילה שמרו וככל הנראה עדיין שומרים, דפים בודדים מהספר. מדי פעם צצים עוד דפים בודדים שנמסרים למוזיאון על ידי עולים מהקהילה.
מכון בן צבי העביר את הספר להיכל הספר שבמוזיאון המקרא לשימור.
רבים מהנוסחים המדוייקים ביותר של התנ”ך היום מבוססים על ה”כתר“.
