הרב אביה רוזן
ראש כולל מלבורן (תשס”ה – תשס”ו)
כיום ראש מדרשת השילוב נטור, רמת הגולן
PDF-לחץ כאן לגרסה ה
התנועה לארץ ישראל החלה עם אברהם אבינו, אך נראה שהיא זו ששמרה את עם ישראל בגלות. תמיד ידענו שאנחנו לא שייכים לארצות הגלות אלא שייכים “לשם”… לארץ ישראל. שלוש פעמים ביום יהודי עומד בתפילתו ומכוון אותה לארץ ישראל. הכמיהה לציון הפכה לציונות המודרנית והיא זו שמכוננת את זהות היהודי עד היום.
אין ספק שהתנועה לארץ ישראל אינה רק הגירת אוכלוסין ממקום אחד למשנהו, אלא היא בעיקר תנועת נפש.
בהשוואה שבין הציווי הקדמוני “לך לך לארצך” לבין הציווי על העקידה “לך לך אל ארץ המוריה” אנו מוצאים הרבה ביטויים זהים. בשתי הפרשיות הציווי בא בצמד המילים “לך לך”, בשני המקרים הפירוט בנוי באופן זהה, מהכללי אל הספציפי יותר – “מארצך וממולתך ומבית אביך” לעומת “את בנך את יחידך אשר אהבת”. ובשני המקרים הציווי מסתפק בהוראת כיוון כללית כשפירוט המקום יאמר בהמשך: בהליכה לארץ ישראל נאמר “אל הארץ אשר אראך”, ובעקידה נאמר “אל אחד ההרים אשר אראך”. בשני המקרים אברהם ממלא את הצו באהבה ובמסירות רבה. הזהות בין שתי הפרשיות מלמדת על מהות תנועת “לך לך”
נראה לומר שישנו מכנה משותף בין שני המקרים – בשניהם נדרשת מסירות נפש רבה. ארץ ישראל אינה רק מקום פיזי, כמו שמעשה העקידה אינו רק מעשה טכני. מדובר ביכולת של האדם להתחבר אל המקום הגבוה והעליון. רק כמיהה ותשוקת הלב מרוממים את האדם מעל הטכניות. בשני המקרים המחיר יכול להיות גבוה, כמו גם התמורה של חיי הקודש העליונים.
מדרש רבה בבראשית (פרשה לט סימן ט) כבר קישר בין הפרשיות , ורבי לוי תהה ושאל “שתי פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זו חביבה אם השנייה אם הראשונה…”
תנועת הנפש היהודית שואפת אל הקדוש והגבוה הן במעשה הרוחני וזהו סיפור העקידה, והן במעשה הארצי של יישוב הארץ. בשניהם תנועת הנפש של לך-לך היא תנועת נצח המחוללת מציאות עליונה, אז והיום.
ברוח דברים אלו, יורם טהר לב בשירו “להיות יהודי” אפיין את הזהות היהודית בתנועת הנפש של “לך לך”:
לך לך, אתה אחר, אתה יחודי
לך לך – פירושו להיות יהודי
בבית הראשון הוא מחבר את הציווי “לך לך לארצך” אל העקידה, ומזהה אותם כציווי אחד:
להתחיל מארם נהריים
לעבור בכבשן האש
ולצאת למסע הנצח
עם מים ולחם יבש
לעקוד את הבן את הילד
כמו לגדוע תקווה אחרונה
אך בבית האחרון הוא הפיח תקווה שתנועת הנפש “לך לך” תחולל ותרומם אף היום את המציאות העכשווית:
תמיד לחכות שיגיע
הקול שיקרא גם לך
לדעת כי בית אביך
לעד לא יהיה ביתך
לנוע מארץ לארץ
אך לשאת כחותם ושבועה
את זכר אותה הארץ
אשר עמודיה שבעה
ולשמוע מגבוה את הקול האומר
לך לך, אתה אחר , אתה יחודי
לך לך – פירושו להיות יהודי
בעת בה חזרנו לארצנו ולכאורה הגענו אל היעד, נראה שהציווי “לך לך” רלוונטי יותר מתמיד בדרישה לשאיפה לגבוה.
לתגובות: aviyanoa@gmail.com
