שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ח)
כיום מהנדס מבנים
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה’ אֱ-לֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל. טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ. לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה’ אֱ-לֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱ-לֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם. לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב. וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת. כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ה’ אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם.
לקראת סיום המסע במדבר ולפני הכניסה לארץ עם ישראל מתייצב בפני משה לכרות ברית מחודשת. משמעות מעניינת יש למינוח “ניצבים”. ניצבים באה מלשון ניצבות, עמידה זקופה וגאה. במקורות אחרים בחומש מופיעה הניצבות בהקשר של התרסה. על פניו זה סותר את העניין של עמידה לפני ה’ לכריתת ברית מחודשת לקראת כניסה לארץ.
גם ארבעים שנה לפני כן עם ישראל התייצב: “ויתיצבו בתחתית ההר”. אולם שם זה בא מתוך לשון של כניעה וחרדה.
הבדל נוסף בין כריתת הברית הזו לקראת הכניסה לארץ ישראל, לבין הברית בהר סיני, היא העובדה שכאן בוחרת התורה לפרט את כל היחידים שעומדים בפני ה’ לברית “טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ”. זאת לעומת מעמד הר סיני, בו כולם עומדים כאיש אחד. מדוע התורה בוחרת להדגיש כאן את האינדבדואל בעם ישראל? פירוט זה מתחבר ל-‘ניצבות’. כל אחד, לכאורה, ניצב גאה עם תכונותיו האישיות והמטען האישי. ניתן לתהות האם העמידה האינדבדואלית לא פוגעת בכריתת הברית? היחיד הגאה בעל רצונות ושאיפות בפני עצמו עלול להיות נוגד את ההנחיות הא-לוקיות מהברית.
ישנו הבדל עצום בין שני כריתות הברית, הראשונה מיד לאחר יציאת מצריים בתחילת התהליך. והאחרונה לאחר המסע במדבר לפני הכניסה לארץ.
מיד לאחר יציאת מצרים, במעמד מתן התורה נדרשה עמידה אחדותית מול ה’. שם מתבצעת השלמת הפרשת עם ישראל מהגויים ויציקת התוכן של התורה. עם ישראל מקבל את התורה במידה רבה כגוף אחד פסיבי, כשהיא מונחתת עליו. עם ישראל עומד כמקשה אחת לקבל את ייחודו כממלכת כהנים וגוי קדוש. מיד לאחר מכן עם ישראל עובר תקופה ארוכה של חניכה עד שהוא מוכן למילוי ייעודו בארץ ישראל. במעמד זה היה צריך האדם לעמוד ככלי ריק שיוכל לקלוט את התוכן האלוקי העצום של המעמד. בני ישראל נדרשים לבטל את עצמיותם וייחודם.
בפרשתנו לעומת זאת, ניתן דגש לכל קבוצה וכל יחיד בעם. כל יחיד בעם עומד מלוא קומתו עם אופיו ורצונותיו הפרטיים. ישנו מסע ארוך להכנת עם ישראל למימוש ייעודם בחיים האמיתיים. מימוש התורה לטווח ארוך אין מקומה באינקובטור בין עמודי האש והענן במדבר. האידיאל האלוקי בעולם בא לידי ביטוי בחיי היום המעשיים בארץ ישראל. כך גם האידיאל חייב לבוא לידי ביטוי גם דרך ייחודו ואישיותו של כל אחד מאיתנו מ”ראשיכם שבטיכם” עד “חוטב עציך ושואב מימיך”. כל אחד צריך לעמוד זקוף עם מלוא עוצמתו וייחודו על מנת לעבוד את הארץ ובאותו זמן לייצג את ברית ה’.
בנקודת ההתחלה של התהליך צריכים את ה”המפץ הגדול” – הברית העוצמתית והדרמטית שעד כדי מוחקת את עצמיותו ואישיותו של האדם. אולם כדי שהעצמה הזו תיכנס למציאות, נדרש שבסופו של דבר נוכל להביא אותה לידי ביטוי כל אחד בתכונותיו המיוחדות.
וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה’ אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ. וְשָׁ֨ב ה’ אֱ-לֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה’ אֱ-לֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
אנו עומדים כעת בחודש אלול בתקופת התשובה מספר ימים לפני ראש השנה.
יהי רצון שנזכה לשוב לעצמנו ולייעודנו בארצנו.
