לחיות בשני יקומים מקבילים

הקורונה היא אולי המבול של דורנו. נכנסנו איש איש לתיבתו בתקווה שהמגפה תעבור. מחכים שהיונה תחזור עם עלה של זית. ולא במקרה, כי סיפורי המבול, תיבת נוח והיונה הם חלק מהדנ”א התרבותי של עם ישראל, ויותר מכך, חלק מהחומר התורשתי של התרבות המערבית כולה. המיתוס על הצלת בני אור יחידים מתוך המון של בני חושך חוזר ומהדהד ומופיע שוב ושוב בהיסטוריה של העולם.

אלא שבפרשייה כה צרה נכנסו שאלות כה רבות, גדולות וקשות, וביניהן: מהיכן הגיעה הכמות העצומה של מי המבול? כיצד השתכנו מיליוני בעלי החיים והעופות בתיבה בעלת נפח כה זעיר? כיצד נמצא מקום בתיבה לג’ירפה ולפיל? ומה בנוגע לאספקת מזון לכל היצורים שבתיבה במשך שנת ההסתגרות? ובכלל, כיצד הגיעו אל נוח כל אותם בעלי חיים של היבשות שאינן מחוברות בגשר יבשתי לאירואסיה?

כל הקשיים הללו ורבים אחרים הביאו את חוקרי המקרא המודרניים להתקלס בסיפור המבול המקראי ולפטור אותו כמיתוס ואגדה עממית בלבד. כמובן שאנו המכירים במקורו הא-לוקי של סיפור המבול לא יכולים לעשות כן. אכן ברור שגם אם נגביה את נוח ונאריך את אמות המידה, לא יפתרו הקשיים שמנינו, ולכן הרמב”ן נדרש לנס: “אבל הוא נס, מועט המחזיק את המרובה” (בראשית ו, יט).

אכן את כל הקשיים הללו ניתן לפתור בפשטות על ידי ערעור אקסיומה אחת מרכזית: הטוטאליות של המבול. ביטול אקסיומה זו וקבלת הטענה שהמבול לא היה אוניברסאלי אלא מקומי, פותרת את כל הקשיים בקלות. הצעתי מסתמכת על פרשנותו של הטקסט עצמו. המילה “יקום”, מילה יחידאית המופיעה בסיפור המבול ובמקום נוסף אחד בלבד, מרמזת על היקפו המצומצם של המבול, כפי שאבאר עתה. בימינו מתפרשת מילה זו כ”קוסמוס”, ומשום כך הקורא המודרני קורא את הפסוק המתאר את החרבת הארץ – “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם” (שם ז, כג) – בצורה הבאה: “וימח את כל העולם“. אמנם העובדה שיש שני יקומים מקבילים, מצילים אותנו מן הפרשנות המוטעית הזו. המופע השני של המילה “יקום” הוא בדברים (יא, ו), שם מצווה משה את בני ישראל לזכור את חטא מחלוקת קרח ועדתו: “וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל”.

מה פירוש המילה “יקום” בהקשר זה? אי אפשר לפרש שהכוונה לעולם כולו ואפילו לא לעולם החי בלבד, שכן מדובר כאן בסיטואציה מקומית בלבד, בעונש שניתן לקבוצה מצומצמת בלבד של מורדים ולא בעונש אוניברסאלי. נראה שהמילה “יקום” תתפרש כאן ככלל רכושם של החוטאים שנבלע עמם באדמה, ואזי “יקום” יהא כמו “קיום” ויהווה עוד עדות לתופעת שיכול העיצורים הקיימת במקרא (כגון שמלה-שלמה, כבש-כשב וכדומה). לפיכך, הכוונה היא למחיית הקיום האנושי עם החי הקשור אליו. מאחר שבתקופה ההיא בני האדם חיו ופעלו רק באזור אחד בעולם הישן, הסהר הפורה, משמע שהמבול היה מקומי והעונש פגע רק במקומות שבהם חיו ופעלו בני האדם הראשונים: מסופוטמיה, אשור, בבל, מצרים וארץ ישראל.

משום כך לא הצטרך נוח לאסוף אלא את חיות האזור שלו, שהן מועטות יחסית, ולא את כלל חיות העולם. לפיכך גם לא נזקק לכמויות עתק של מזון ודי היה במידות התיבה כדי לאכסן אותו ואת כל החיות והעופות. לפיכך, הקנגורו ושאר יצורי אוקיאניה ואמריקה שלא חטאו גם לא נענשו במבול. סיפורי המבול הם חלק מהתשתית התרבותית שלנו, בני אירואסיה, אך שני היקומים המקבילים, אפוא, פוטרים דווקא את הקנגורו ושאר בני אוקיאניה ואמריקה מן המבול.